מהרא"ש קעד

נדר ומחויב להביאו בית ה' אבל חלות ההקדש על גוף החפץ אינו חל במחשבה אלא בדיבור ולשי' התוס' י"ל דמסתבר להו דאפי' נימא דחל קדושת הגוף במחשבה זה רק לענין שאין ביכולתו להמיר אותו באחרת להוציא את זו לחולין אבל לקבוע הקן שיהי' מתפרשות במחשבה איזו לעולה ואיזו לחטאת אינו קובע אלא בדיבור ואפי' נתנו הבעלים עיניהם אותה נתינה לא מעלה ולא מוריד כיון שלא הוציא הפי' בפיו כמ"ש התוס' במס' נזיר ולפי"ז אי נימא דפשיט להגמ' דהכתיבה מקדש והקינין מתפרשות ע"י כתיבה בכוונה לקדש ורק בגורל אינו מקדש ממילא יהי' מוכח דפשוט להגמ' דהכתיבה כדבור וקובע איזו לעולה ואיזה לחטאת ואינו יכול לשנותו ודו"ק. ובמס' שבת (ק"נ) פוסקים צדקה לענים בשבת וכ' הר"ן ז"ל תמהני אמאי שרי התנן אין מקדישין ומצאתי בשם, ר"ח ז"ל שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדיבורו ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין דלאו כלי ידוע הוא ואפ"ה אסור. ולענ"ד נראה עפ"י מ"ש התוס' בפ' משילין (לו:) דהקדש מחזי כמקח וממכר משום הוצאה מרשות הדיוט לרשות גבוה ולפי"ז יתכן היטב דבערכין נמי כיון דבדיבורו אישתעבדי נכסי כש"ס פ"ק דמס' ערכין (ו:) ובתוס' שם ד"ה כי כו' ע"ש ואמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דהאמירה חשיב קנין ורש"י ז"ל במס' פסחים (ל:) ד"ה ל"פ אנהיר לן דהלוה אינו יכול להקדיש נכסיו משום דהם ממושכנין להמלוה ואינם ברשות הלוה ע"ש והריטב"א בחי' בפ"ק דמס' קדושין (י"ג:) אסברא לן טעמא דמ"ד שיעבודא לאו דאו' משום דס"ל אין הקנאה לחצאין ע"ש מיהא במלוה הכתובה בתורה לכ"ע אישתעבדו נכסים של המעריך ואמירתו לגבוה חשיב קנין ודאי מחזי כמקח וממכר דאיכא הוצאה מרשות המעריך לרשות הגבוה אבל בצדקה דשי' הרי"ף ואתו צבא הקדמונים דל"ש בצדקה אמירה לגבוה ואף דמחויב ע"י אמירה ליתן הצדקה זה רק בנודר דאיכא חיובא דגברא אבל אמירה בלבד לא חשיב קנין ואם מת אין היורשין מחויבין לקיים נדר אביהם וכבר הרחיב בזה הדבור זקני הרמ"א ז"ל בתשו' סי' (מ"ח) ע"ש בשאלה השלישית א"כ ל"ש בזה הוצאה מרשות לרשות. ובמס' בכורות (נ"ט.) בתוס' ד"ה במחשבה כ' פה"ק נותן עיניו בצד זה כו' וא"ת כו' אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט דהא תנן בפ' נוטל (קמ"ב.) מעלין המדומע באחד ומאה ופריך והא מתקן ומשני ראב"ש הוא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ולהכי לא חשיב מתקן כיון דאפשר במחשבה וה"נ אפשר במחשבה ולענ"ד י"ל דמלבד איסור מתקן יש איסור במה שמגביה את התרומה משום דאיכא הוצאה מרשות לרשות דעד שלא הורם התרומה אין לכהן שום זכות וכש"ס חולין (קל:) אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך ואחר שהגביה התרומה נעשה ממון כהן ובפ' נוטל דפריך והא מתקן ומשני ראב"ש היא היינו דכבר הורם התרומה וזכה בה הכהן ול"ש בזה הוצאה מרשות לרשות דכל עיקר דבעי להרים הוא מפני גזל השבט. אמנם י"ל דמפריש תרומה ל"ש בי' הוצאה מרשות לרשות דנהי דאין זכות לכהן אלא משעת הרמה ואילך מיהא של בעלים נמי לא הוי דמה"ט כ' התוס' במס' סוכה (לה.) ד"ה אתיא כו' דאינו יוצא באתרוג של טבל משום חלק הכהן ע"ש וגם אחר שהרים התרומה יש לבעלים טובת הנאה ואין הכהן יכול ליטול התרומה בע"כ של בעלים ושי' התוס' במס' חולין (קלא.) ד"ה יש בו דהיכי דיש לבעלים טובת הנאה אם בא אחד ולקחו בע"כ מוציאין מידו ע"ש. ולפי"ז שפיר פוסקין צדקה לענים בשבת דאין כאן משום הוצאה מרשות לרשות אפי' למ"ד דגם בצדקה אמרינין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מיהא כיון דעכ"פ יכול לשנותה כש"ס ערכין (ו':) וגם יש בו טובת הנאה לבעלים אין בזה הוצאה מרשות לרשות. והרא"ש פ"ק דמס' תענית (תקס"ב) הביא שי' הר"ת דגבי צדקה מועיל גמר בלבו וכ"כ המרדכי פ"ק דמס' ב"ב בשם תשו' רש"י דצדקה אם גמר בלבו חייב כאלו הוציאו בפיו ועיין ט"ז או"ח ה' תענית סי' (תקס"ב) ולפי"ז מובן היטב טעמא של שמועה זו דפוסקין צדקה לעניים בשבת דכיון דחיוב גברא בא בגמר בלבו ונתחייב במחשבתו והרי אמרו בגמ' במס' שבת (ק"נ.) ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר א"כ כי חישב לעשות צדקה וגמר בלבו ודאי שרי וכי הוציא בפיו לא הוסיף שום חיוב על המחשבה ואין כאן איסור לא משום חיובא דגברא ולא משום הוצאה מרשות לרשות דגם בדיבורו לא אישתעבדו נכסי דלשי' הרי"ף אמירה לגבוה לא חשיב קנין וכנ"ל אכן בערכין ובהקדש נהי דמתחייב במחשבה זה רק בתורת נדר חיובא דגברא אבל בדיבורו אישתעבדו נכסי' דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמירה לגבוה הוי קנין ויש בזה משום הוצאה מרשות הדיוט לרשות גבוה כנ"ל ודו"ק: ט) ולענין אם יכולין אנשי העיר לקבל שו"ב חדש ושכר השו"ב הישנים לא יקופח הדבר פשוט וברור שאחר שכתבתם שנראה בעליל שדעת השו"ב הישנים מעורב הדק היטב עם זובחי הזבח שפיר יכולין לקבל שו"ב המפורסים לירא שמים מרבים ואף אי אמרינין דהשו"ב הוא מן המנוין בקודש ומעלין בקודש ואין מורידין ולענין רב העיר כ' המבי"ט (ח"ג סי' ר') דכמו שאין יכולים הקהל לסלקו מרבנותו כן אינם יכולין לשתף אחר עמו שלא מדעתו