מהרא"ש קעג

לקרות כראוי יצא ואם לאו שלא כיון לבו לקרות כראוי אלא כדרך קורא להגיה בענין שיכיר השומע בחסרות ויתרות לא יצא. ובמה דמפרש בגמ' דמסדר פסוקי ופסוקי יש להעיר הא במשנה לא הזכיר התנא אמירה או קריאה רק כתבה תנן והשב יעקב בתשובה שם עמד בזה ורש"י ז"ל פי' שם במשנה כתבה דרשה והגיה וממילא קראה וזה תמוה ביותר דגבי דרשה והגיה יתכן לפרש וממילא קראה אבל מה ענין קריאה אצל כתיבה אמנם ביאור הדברים נ"ל עפ"י מה שכתב התוספות במס' מנחות (ל'.) ומשה אומר וכותב משום שלא יטעה בכתב ובש"ע יו"ד סי' (רע"ד ס"ב) כ' ז"ל וצריך שיקרא כל תיבה בפי' קודם שיכתבנה ובאו"ח סי' (תרצ"ב) כ' הרמ"א דגם במגילה צריך להוציא בפיו כל תיבה קודם שיכתבנה והמג"א נתקשה בזה ע"ש ולהנ"ל הדין מוכרח ומבואר בגמ' ובפרש"י שכתב לפרש הי' כתבה וממילא קראה ומה"ט מפרש בגמ' דמסדר פסוקי ופסוקי משום דאינו רשאי לכתוב התיבה עד שמוציאה בפיו נמצא דממילא קראה אלא דאכתי יתכן שהוציא התיבה כפי המסורה בחסרות ויתרות ולהכי תנן אם כיון לבו היינו שכיון לבו לקרות כראוי כמ"ש הר"ן ז"ל ודו"ק: (ח) ובמס' יומא (מ':) ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת שיכול והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם ת"ל ועשהו חטאת ופרש"י במקום שלא קידש הגורל בשאר קרבנות הצריכין פירוש כו' אם כתב על שני גורלות על אחד חטאת ועל אחד עולה ונתנן עליהם לא מצינו שהגורל קובעם ולא יכול לשנותם ע"ש. ולכאורה מוכח מזה דכתיבה לא הוי כדיבור אכן ז"א דשאני התם דמיעט רחמנא כמ"ש התוס' שם ד"ה ועשהו חטאת כו' וא"ת נהדר וניליף בעלמא מהכא שיקדש הגורל מק"ו ומה במקום שלא קידש השם קידש הגורל במקום שקידש השם אינו דין שיקדש הגורל וי"ל דכי היכי דדרשינין ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת כ"ש דנדרוש ועשהו חטאת לזה ולא לאחר ע"ש. ובלא"ה י"ל דאפי' נימא דכתיבה כדבור דמי אין הגורל קובע כיון דבשעת הכתיבה לא יהיב דעתי' לפרש איזו לחטאת ואיזו לעולה אך בחיק יוטל הגורל ואחר שהוטל הגורל הלא אז אין אומר ואין כותב ול"ש לומר כתיבה כדיבור דמי אלא בשעה שהוא כותב ומה"ט כ' שארי הנו"ב חיו"ד סי' (ס"ו) דהא דמכשיר הרמב"ם עדות בכתב זה רק כשכותב בפני הב"ד בזה אמרינן כתיבה כדיבור דמי בשעה שהוא כותב אבל אם כתב שלא בפני הב"ד לא מהני דרק בשעה שהוא כותב הוא כדיבור אבל לא אחר הכתיבה ע"ש ובזה א"ש הברייתא דיליף מק"ו מקינין שאין הגורל קובע והשם קובע ומדוע לא יליף מכל הקרבנות שלא מצינו בשום מקום שמקדש בכותב זה לחטאת או זה לעולה ואפ"ה מקדש השם בקריאתו בפה מקום שקידש הגורל אינו דין שמקדש השם ולהנ"ל א"ש דאדרבא זה פשוט להגמ' דאם כותב על הספר בדיו זה לחטאת או זה לעולה הוי כתיבה כדיבור וחשיב קריאת שם אבל בגורלות ל"ש לומר כלל כתיבה כדיבור ולהכי פשוט להגמ' דבשאר קרבנות אין הגורל קובע דבשעה שהוא מטיל הגורל אין אומר ואין דברים כלל ולא מצינו שהגורל קובעם וכפרש"י או כפי' התוס' דיליף לה מדכתיב ועשהו חטאת משמע לזה ולא לאחר דבשאר קרבנות אין הגורל קובע. ובמס' שבועות (כ"ו:) מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב יביאה ע"ש. ולפי"ז הא דיליף בבריתא הק"ו מגורלות ולא יליף מכל הקרבנות שלא מצינו בשום מקום שמקדש בכותב זה לחטאת ומזה הוכחתי דהא פשוט להגמ' דמקדש בכותב משום דכתיבה כדיבור דמי אין זה מוכרע דאפי' נימא כתיבה בעלמא לאו כדיבור דמי מיהא בקדשי מזבח דכתיב כל נדיב לב אפי' מחשבה כדיבור ורק בגורל אינו קובע משום דאין כאן אפי' מחשבה ולא גמר בלב ולא ידע אינש בנפשי' איך יפול הגורל איזו לחטאת ואיזו לעולה. ובגמ' שבועות שם קאמר בגמ' תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד דמהני מחשבה ושי' התוס' בכ"ד דמהני מחשבה בלא דיבור ובמס' קדושין (נ"ט:) כ' בד"ה מידי כו' דאפי' היכי שעשה שליח והשליח תרם במחשבה לא מצי המשלח להרים תרומה אחרת ע"ש. אמנם במס' נזיר (כ"ז.) כ' התוס' ד"ה, וכ"ת כו' מדקאמר ר"ח דבעשיית הכהן מתפרשת ש"מ דאין לנו לחוש שנתנו הבעלים עיניהם מעולם או אפי' נתנו אותה נתינה לא מעלה ולא מוריד כיון שלא הוציא בפי' בפיו כו' ע"ש ודבריהם מופלאים שכ' בפשיטות דאותו נתינה לא מעלה ולא מוריד כיון שלא הוציא בפי' בפיו והלא גמ' מפורשת דגמר בלבו מהני. איברא דרש"י פי' בל"א במס' בכורות (נ"ט.) דמחשבה היינו דיבור והתוס' שם הקשו על רש"י מהך דמס' שבועות ע"ש: והנ"ל דס"ל לרש"י דהא דאמרו בגמ' גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב זה רק חיובא דגברא בתורת נדר דגבי שבועות בטוי כתיב לבטא בשפתים וגבי נדרים כתיב מוצא שפתיך וכתיב לא יחל דברו אבל גמר בלבו אינו לא שבועה ולא נדר אכן בהקדש לגבוה בתרומת המשכן או בהקדש מזבח חשיב