מהרא"ש קעב

מאלי' והא דתנן השוחט בשבת אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ה"ט משום דלא אפשר לתקן האיסור דאפי' אי נימא דלא אהני מעשיו ושחיטתו פסולה דעשאה נבלה לא תיקן בזה האיסו' וחייב משום נטילת נשמה אבל בשוחט שנשבע שלא ישחוט דאין האיסור אלא כשהוא שוחט שחיטה הראוי' וכי עבר על שבועתו ושחט כי אמרינין דלא אהני מעשיו הרי מתקן האיסור ע"ש ולענ"ד צ"ע טובא בזה ומסתברא דע"כ לא אמרינין דלא אהני מעשיו אלא היכי דאי אמרינין דאי עביד לא מהני לא עשה שום איסור אבל בשוחט שנשבע שלא ישחוט ועבר ושחט נהי דאי נימא דלא אהני מעשיו תיקן בזה שלא עבר על השבועה מיהא עי"ז נעשה איסור אחר דהוי כמנבלה בידים ועובר משום בל תשחית כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' חולין (י:) ר"כ מצריך בדיקותא כו' י"ל מצריך משום בל תשחית ע"ש ואף דאינו מתכוין להשחית עובר משום ב"ת כדמוכח במס' ב"ק (צ"א.) המקרע כו' ע"ש ובפ"ק דמס' חולין (ז.) קטילנא להו איכא בל תשחית ע"ש ובמס' ע"א (יא.) עיקור שיש בה טריפה ופרש"י אסור לגרום לבהמה טריפות בידים ע"ש. ועיין תבואות שור סי' (י"ח ס"ק כ"ג) והא דאי' במס' חולין (פ"ה)) השוחט וצריך לדם כו' כיצד יעשה או נחרו כו' צא טרוף ש"ה שיש לו הנאה מרובה על ההשחתה וכמ"ש הסמ"ג הובא בט"ז יו"ד סי' (קי"ז). ובהכי ארוחנא ליישב מה דקשאי לי במס' פסחים (ע"ג.) שלא לאוכלי' מה תיקן תיקן שאם עלו לא ירדו וקשה אמאי שחיטתו כשרה ואם עלו לא ירדו נימא כל דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני וכמאן דחנקינהו דמי ואם עלו ירדו ונמצא דהוי מקלקל ולא חילל את השבת ולא דמי לשוחט בשבת דאי אפשר לתקן האיסור דאפי' נימא דלא מהני מעשיו והוי כמנבל בידים חייב משום נטילת נשמה ולא חשיב מקלקל משום דעכ"פ הוי תיקון לבני נח להוציא מידי איסור מן החי וזה נכון בבהמת חולין דחשיב תיקון הכשר אכילת הבשר לבני נח אבל בקרבן פסח דאסור לנכרי וקדשים שמתו הוא מן הנקברין ואסור בהנאה א"כ חשוב מקלקל ועיין צל"ח שם דאנהיר לן דבשאר קדשים נהי שהישראל אסור ליתן לנכרי מיהא הנכרי שרי לאכול אבל בק"פ דכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ל"ש גבי ק"פ תיקון איסור אבר מן החי ע"ש ואי נימא דלא אהני שחיטתו לא תיקן כלל והוי מקלקל והקל"ד שלא לאוכליו מאי תיקן ולהנ"ל א"ש דל"ש לומר אי עביד לא מהני כדי לתקן איסור גברא שחילל את השבת דאי נימא דלא אהני מעשיו וכמאן דחנקינהו דמי הרי הוא מנבל בידים את הקדשים ועובר משום ב"ת ומשום ל"ת כן לה' וכש"ס ע"א (י"ג:) וכמטיל מום בקדשים ודו"ק (ז) ואשר כתבתם שזה פשוט להיתר ואין כאן בית מיחוש כלל יען שאין כאן שבועה כלל דשבועה בכתב לא חשיב שבועה תם אני לא אדע מדוע פשוט לכם הדבר לקולא ולא כן שמענו מאת רבינו יוסף הלוי הובאו דבריו בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' (פ) שם בסוף התשובה העתיק לשון הר"י שכ' בתשובה ז"ל אם כתב בכ"י שבועה ונתן לו כ"י חייב הוא לקיים מה שנשבע אעפ"י שלא הוציא שום שבועה מפיו ואם לא קיים דינו מסור אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שם שבועה מפיו ע"ש ונראה בעיני דמסתבר לי' להר"י דהא דכתיב לבטא בשפתים ממעט רק לענין קרבן כש"ס נדרים (י"ז:) דממעט נשבע לבטל את המצו' שאינו חייב קרבן מקרא דכתיב להרע או להיטיב גבי קרבן שבועת בטוי ומדכתיב לא יחל כו' אבל מיחל הוא לחפצי שמים ממעט נשבע לעבור על המצו' שאינו עובר בלאו דבל יחל ע"ש ועיין בר"ן נדרים (ח) ד"ה והלא מושבע ולענין שבועה בכתב נהי דקרבן ודאי מיעטה רחמנא מדכתיב גבי קרבן שבועת בטוי לבטא בשפתים וכתיבה אינו בטוי שפתים מיהא לענין בל יחל דכתיב דברו וכתיבה הוי בכלל דברו כאשר אמרו בגמ' במס' גיטין (ע"א.) חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כו' ובתוס' שם ד"ה אמר כו' אבל לר"כ דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דיבור מעליא הוא כו' ע"ז. ועיין תשו' נוב"י קמא חיו"ד סי' (ס"ו) א"כ העובר על שבועה בכ"י ה"ה בלאו דבל יחל. ויתכן עוד דמשמע לי' להר"י הלוי דהא דכתיב לא יחל דברו משמע דוקא דיבור אפי' נימא כתב לא הוי דיבור ושבועה בכתב אינו בבל יחל זה רק באוסר איסור על עצמו בדבר שאינו נוגע לאחרים כדכתיב לאסור איסר על נפשו אבל הנוגע לטובת אחרים מהני שבועה בכתב וכמ"ש שארי התומים סי' (צ"ו) ע"ש שכ' כן בביאור דברי מוהרי"ק שורש (קי"ב) ודו"ק. ובתשו' שב יעקב סי' (מ"ט) הביא ראי' דכתיבה לא הוי כדיבור מהא דאי' במס' מגילה (י"ז). כתבה דרשה והגיה אם כיון לבו יצא ומפרש בגמ' דמסדר פסוקי ופסוקי ואי נימא דכתיבה כדיבור דמי אפי' בלא מסדר פסוקי ופסוקי נמי יצא מחמת שכתבה עי"ש ותמוה היא בעיני שהרי הר"ן ז"ל כתב שם בהא דאי' במשנה אם כיון לבו יצא דמש"ה לא אמרו בגמ' ש"מ מצות צריכות כונה משום דלשון כתבה דרשה והגיה משמע דהוא קאמר חסרות ויתירות כפי המסורה וכש"ס מס' ברכות (י"ג.) ע"ש וא"כ אפי' נימא כתיבה חשיב דיבור מיהא כיון דכתבה כפי המסורה בחסרות ויתרות א"כ לא עדיפא הכתיבה מן הקורא להגיה דלא יצא והיינו דתנן במתני' אם כיון לבו יצא וביארו הר"ן ז"ל אם כיון לבו