מהרא"ש קעא

מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובשנת השביעית אין הכרם שלו אלא של הפקר ובירושלמי שם מפרש משום דכתיב כרמך אבל של אחר לא ע"ש. וכבר התעוררו בזה אמאי לא קידש הא קי"ל עשה בה מעשה אסרה וכי זרע כלאים בכרם אין לך מעשה גדול מזה והנ"ל דל"ש עשה בה מעשה אלא היכי דאין ביד הבעלים לבטל מעשה האוסר כגון בשחט בהמה דאין ביד הבעלים לעשות את השחוט כאינו שחוט והרי שור שחוט לפניך והתוס' פ' הערל (פ"ג) כ' בד"ה אין כו' וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל שנאסר ואר"י דבדבר התלוי במחשבה כו' ע"ש וכונתם מבוארת דשאני חלב דאוסר התבשיל אפי' בנפל מעצמו ול"ש לומר דלא אהני מעשה האוסר אכן בכלאים קי"ל אם נפל הזריעה שלא בכונה אינו אוסר דכתיב אשר תזרע כש"ס מס' כלאים (פ"ז) וע"ש בפה"מ להרמב"ם דאיסור כלאים הוא רק כשנזרע מדעת האדם ומרצונו וניחא לי' בכך ובזה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דבעינין דוקא דניחא להו לבעלים ול"ש בזה לומר דעכ"פ כיון דעשה בה מעשה אסרה דז"א הא ביד הבעלים לעקור הכלאים ולבטלו ולגלות דעתו דלא ניחא לי' בכך ואם אינו עוקר גלי דעתי' דניחא לי' בכך ובפ' בתרא דיבמות (קכ"ב) נכרי שהי' מוכר פירות בשוק אמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן כו' ופרש"י בשם רבותיו מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשמרו והיא שנת שביעית ואינו מובן מדוע נקט לשון של עזיקה וגדר סביב לו ולא נקט סתם דשל שביעית ומן המשומר ובתוס' שם ד"ה של עזיקה פי' בקונ' מפרדס מעוזק ומשומר ושביעית היא וקשה לו אי משומר קודם הביעור לעולם מותר ואין נראה לר"ת דהא בהדיא תניא בת"כ ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר ע"ש ולפי המבואר לעיל דבשנה השביעית הוי הפקר י"ל דמסתבר לי' לרש"י ז"ל דמשומר קודם הביעור מותר לעולם משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשמר לא הוי מעשה ולהכי קשיא לי' על פי' של רבותיו. ובתשו' מוהרי"ט (ח"א סי' מ"ג) הביא שי' הב"י דגודר כרמו בשביעית חייב במעשרות ומוהרי"ט חלק עליו וכ' דשביעית אפקעתא דמלכא ואין הדבר תלוי בהפקר מרצון הבעלים ע"ש וסברתו נכון היטב לענין פטור מעשרות דקונה מן ההפקר פטור מן המעשר אכן לענין איסור ואי אתה בוצר מן המשומר מקום יש לחלק בין משמר דלא עשה מעשה והבטה בהפקר לא קנה בכה"ג הפירות מותרין משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל היכי דעשה גדר דאפי' בהפקר קנה וחשיב שלו וקרינין בי' קצירך ונזירך משא"כ בהקדש דלא הוי שלו שפיר מביאין העומר וחשיב מן המשקה לישראל משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובשחיטה לענין איסור אכילה ל"ש לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דאלו נפל הסכין מעצמו אין השחיטה מתרת באכילה א"כ אין אנו דנין לאיסור מכח רצון השוחט או מכח מעשיו אלא דאמרינן נהי דאיהו לא אסר לה עכ"פ לא שרי לה כמ"ש הר"ן ז"ל והוי כאלו מתה מעצמה דאסורה באכילה והנותן נבלה או חלב בתבשיל אין התבשיל נאסר מכח מעשה האוסר אלא שנאסר ממילא ודו"ק: (ד) ובפ' חזקת (ל"ו.) אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה כן היא גי' הר"ח וכ' התוס' שם דמיירי באכילת היתר והקשו דבכלאים לא משכחת אכילת היתר ע"ש ולהנ"ל משכחת לה כגון שזרעה בשביעית דהוי הפקר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו כהאי מעשה שבא לפני רע"ק בזרע כרמו כלאים בשביעית כנ"ל ויתכן דהר"ח מפרש שביעית וכלאים בחדא פירות של שביעית והם של כלאים והוי אכילת היתר : (ה) ובפ' הזהב (נ"ח.) השוכר את הפועל ולשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת כו' ופרש"י והתוס' דמיירי בספיחי שביעית לעומר ע"ש והקשיתי מהא דאי' במס' שבת (ק"כ) חשבון מאי עבידתי' מהפקר קא זכו ופרש"י דהא הצילו לכם קתני וכ' הר"ן דא"צ לכך דכיון שאינו רשאי להציל ה"ה מופקר לכל מידי דהוי מציל מזוטו של ים ואני אמרתי לתרץ שי' רש"י דכיון דנחתי לאגר שליחות הבעלים עבדי ויד פועל כיד בעלים והמגביה מציאה לחברו קנה חברו וה"נ קנו הבעלים ולהכי פרש"י דהא הצילו לכם קאמר ולהכי שפיר מקשה מהפקר קא זכו ולפי"ז קשה בשנת השביעית דהוי הפקר ל"ש כלל שכר שבת דהא מהפקר קא זכו ועכ"פ כדי שכרו מהפקר קא זכה כמ"ש המג"א סי' (של"ד ס"ק י"ג) ובמס' ב"ק (קט"ו:) מקשה הגמ' לימא לי' מהפקירא קא זכינא ובמס' ב"מ (קי"ח) מוקי הך דשומרי ספיחין כמ"ד הבטה בהפקר קונה ע"ש. ולפימ"ש התוס' מנחות דנזירך אמר רחמנא ולא של הקדש א"ש דלא מצי לומר דאין זה שכר שבת כיון דמהפקירא קא זכ' דא"כ הוא של הדיוט וקרינין בי' נזירך ומשומר להדיוט אסור והבטה בהפקר כתבו התוס' דמיירי עכ"פ בעושה מעשה כ"ד א"כ שפיר יכול לאסור ע"י מעשה והמעשה והקנין והאיסור באין (ו) אמנם מה דפשוט להגאון בעל ח"ד דהיכי שפסלו הקהל שחיטת הכל אמרינין דלא אהני מעשיו ואין שחיטתו מתרת דהוי כמתה