מהרא"ש קע

פ"מ שכ' שאין הבת מחויבת לחתום והוא הביא סמוכין לזה מהר"ן מס' גיטין ולפימ"ש אין ראי' משם ודוק. הנלע"ד כתבתי ועוד יש מקום להאריך בזה אך אין הזמן גורם לזה וברצות ה' אשנה עוד פרק זה: סי' נג ב"ה. שוי"ר להרב המאה"ג החו"ב מ' יהודה ני' אבד"ק פראסקרוב וחד דעמי' הרב החריף מו"ה עוזר ראבין ני' מו"צ ד"ק הנ"ל: מכתבם הגיע עדי נכון למועדו והנני למלא רצונכם להשיב לכם חיש מהר בדבר הנשאל הנחוץ לכם לדעת מה יעשון. ותורף השאלה שזה כמה שאנשי העיר קבלו איש שו"ב להיות למשגיח בבית המטבחים וכעת רצון הקהל לקבל את המשגיח שיהי' שוחט ובודק אכן אסור הוא מחמת שנתן חתימת ידו להשו"ב הישנים שקיבל עליו באו"ש בח"ח שלא להיות שוחט בעיר פראסקרוב ושחיטתו יהי' אסור כקרבן וזה תשובתי בעזה"י: (א) מכותלי מכתבם נראה הדבר פשוט להיתר דמה כחו יפה לאסור דבר שאינו שלו על אחרים. אמנם כן הוא פשוט ומבואר במס' כתובות (נ"ט.) שכן אין אוסר פירות חברו על חברו ובמס' נדרים (מ"ב.) דאם הדירו בשביעית לכ"ע אוכל מן הנוטות דהשתא לאו ברשותי' הוא ולא מצי מדיר לאסור על חברו ע"ש. וה"נ כיון דבהמות הנשחטים המה מאת זובחי הזבח מה כחו יפה לאסור הבשר על אנשי העיר. אכן זה רק היכי דבא לאסור את המותר ע"י מוצא שפתיו שפיר אמרינן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו דרחמנא אמר לאסור איסר על נפשו ולא על אחרים פירות של חברו אבל אין זה דמיון לנידן שאלתינו שהבהמה בחזקת איסור קיים והוא בעי להתירה באכילה בשחיטתו ודבר זה מתורתו של הר"ן ז"ל שמענו שכ' דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוי כלא נשחטה ומתה מאלי'. וכיון דגופו של השו"ב ברשות עצמו והוא נשבע שלא לשחוט בעיר פראסקרוב כי עבר ושחט יש לנו לומר דלא אהני מעשיו ואף דמשנה שלימה שנינו השוחט בשבת אעפ"י כו' שחיטתו כשרה בש"ס חולין (י"ד.) כבר אסברא לן המוהרי"ט דאי אפשר לתקן האיסור דהשחיטה בשבת אסורה משום נטילת נשמה ואפי' נימא דלא אהני מעשיו כבר חילל את השבת אבל היכי דנשבע שלא לשחוט כי נימא דלא אהני מעשיו מתקן האיסור דהוי כלא שחט מיהא הבשר אסור באכילה משום איסור נבלה והוי כמתה מאלי'. ותו דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עשה בה מעשה אסרה וע' ט"ז יו"ד סי' (ד' סק"ה) וע' בחוות דעת ה' שחיטה (סי' א' סקי"ג): (ב) ובתוס' מס' מנחות (פ"ד.) כתבו בד"ה שומרי ספיחין בשביעית וא"ת איך עומר בא מן המשומר הא בעינין מן המשקה לישראל כו' וי"ל כו' א"נ קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש וראיתי למי שהעיר מהא דאי' בירושלמי מס' פסחים (פ"ד) וכן הוא בתוספתא דמס' פאה (פ"א) הנוטע להקדש פטור מן הערלה כו' וחייב בשביעית ר' זעירא בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' אפי' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עלי' ולענ"ד הא דהביא מן הירושלמי לק"מ די"ל שאני הקדש בדק הבית דעומד לפדות כדאי' בירושלמי שם וכיון דעומד לפדות והפרי לאכילת אדם קאי קרינין בי' קצירך וע' תוס' פ' כיסוי הדם (פ"ד.) ד"ה וליפריקינהו כו' ע"ש אכן מבואר בגמ' דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה כדאי' בגמ' בכורות (י"ב:) לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה ואימורין סלקו לגבוה הרי אפי' קדושת הבכור דקדיש מאלי' ומרחם אמו חלה עלי' קדושת הגוף ואפ"ה חל עלי' קדושת שביעית ומכ"ש קדושת הפה הבאה ע"י אדם פשיט' דאינו מפקיע קדושת שביעית. אכן לענ"ד המקשה לא הבין כונת התוס' דודאי גם התוס' ס"ל דהקדש מזבח ומכ"ש קדושת בדק הבית אינו מפקיע איסור קדושת שביעית ובהגיע זמן הביעור אסורין באכילה לישראל וממילא אסור למזבח משום דבעינין מן המשקה לישראל אפס דהתוס' חדית לן דגם קודם הביעור הפירות המשומרין אסורין באכילה לישראל וממילא אסורין לגבוה דבעינין מן המשקה לישראל וע"ז כ' התוס' די"ל דלא אסרה התורה מן המשומר אלא היכי דהוי של חולין ולא של הקדש משום דכתיב נזירך דידך אין ולא של הקדש וטעמא רבה יש בזה דנהי דקדושת שביעית חל אפי' בשל הקדש ובהגיע זמן הביעור אסורין באכילה זה רק באיסור הבא מאליו אבל לאסור הפירות באכילה קודם זמן הביעור על ידי זה שהוא מן המשומר מן האדם בזה אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואין אדם אוסר את ההקדש שאינו שלו כדאי' בפ"ב דזבחים (קי"ד:) ואף דקי"ל עשה בה מעשה אסרה מיהא משמר לאו כעושה מעשה כדאי' במס' ב"מ (צ"ג:) ע"ש: (ג) ובגוף קושית התוס' איך עומר בא מן המשומר הא משומר אסור להדיוט יתכן בעיני עפ"י מה דאי' במס' כלאים (פ"ז) אר"י מעשה