מהרא"ש קסט

מהרא"ז והכשיר ואמר כי בזה גם זקני הגאון ז"ל מכשיר וטעמו לא שמעתי אבל לענ"ד בעזה"י אמרתי הלכתא בטעמא כותב וחותם בעזה"י: אלכסנדר שמואל היילפרין סי' נב שאלה אם הבת מחויבת ליתן חתימה שאין לה שום זכות בעזבון כי בנמוסי המדינה הבת יורשת והיא זוכת ועפ"י התורה הבת אינו יורשת במקום הבן לכן הבנים מבקשים מאת אחותם שתחתום פטור על חלקה מן הירושה: תשובה לכאורה הדין פשוט דמחויבת ליתן החתימה על הפטור כיון דעפ"י התורה אין לה חלק ונחלה בירושה במקום הבן וחתימה שלה נוגע רק לטובת הבן חשיב זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום איברא דהתוס' במס' ב"ב י"ב כ' בד"ה כגון כו' ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חברו שאינו מעלה לו שכר אבל הא פשיט' שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר ע"ש אך י"ל דשאני התם דעכ"פ גוף הבית שלו הוא אבל הבת אינה יורשת עפ"י התורה נמצא דאין לה שום זכות בבית נחלת האב ואם אין נותנת חתימה שלה שהבית יהי' נכתב על שם הבן הרי הוא מפסידה להיורש עפ"י התורה והיא גורמת היזק לאחי' ומה מנה יהלוך אם תחתום השטר לטובת הבן ובכגון זה כופין על מדת סדום דהוי זה נהנה וזה לא חסר והיא לא מצי לארויחי בזה וכבר כ' המרדכי בשם ראב"יה דהיכי דלא מצי לארויחי ולא חסר מידי כייפינן לי' ועיין בשה"ג פ' כיצד הרגל. ובפ' השולח ההוא עבדא דערק מחוץ לארץ לארץ אזל מרי' אבתרי' אתא לקמי' דר"א א"ל נכתוב לך שטרא אדמי' וכתוב לי' גיטא דחירותא ואי לא מפיקנא לי' מינך וכ' הר"ן ז"ל ד"ה ההוא כו' אבל הרמב"ם ז"ל כ' ואם לא ירצה האדון לשחררו מפקיעין ב"ד שעבודו מעליו וילך לו כו' ומ"מ צריך לומר שאין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור דא"כ אמאי אמר לו דלכתוב לי' שטרא אדמי' הרי מבואר מזה דאף דהב"ד מפקיעין השיעבוד ותו הוי זה נהנה וזה לא חסר שהרי האדון אינו נהנה מן העבד כלל במה שאינו נותן גט שיחרור אפ"ה אין כופין אותו שיתן גט שחרור מיהא י"ל דש"ה דהעבד הוא קנין האדון ונהי דהתורה אמרה לא תסגיר עבד אל אדוניו היינו דהתורה אמרה שלא תחזירנו עוד לעבדות ומיהא צריך גט שחרור ואין כופין את רבו לכתוב לו כמ"ש הר"ן ז"ל שם וביאור דבריו נ"ל דמסתבר לי' להר"ן כיון דהתורה קראו עבד ע"כ דאין כופין את האדון לשחררו דאי נימא דכופין את האדון ליתן לו גט שחרור תו אינו עבד כלל תדע דמשנה ערוכה היא במס' פסחים (פ"ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ובגמ' שם (פ"ח.) דייק משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו לא קשיא כאן כמשנה ראשונ' כאן כמשנה אחרונה ופרש"י כמשנה אחרונה הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו ע"ש. אמנם זה רק לפי' רש"י ז"ל אכן הרמב"ם כ' בה' חגיגה (פ"ב. ) מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שלו והראב"ד השיג עליו דזה כמשנה ראשונה ע"ש והרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' (ע"ט) כ' לתרץ דהרמב"ם לא ניחא לי' בפרש"י וס"ל להיפך דלמשנה ראשונה חייב משום דהיום שעובד לעצמו הרי אין לרבו רשות עליו באותו יום וקרינין בי' שפיר אל פני האדון שאין לו אלא אדון אחד אבל למשנה אחרונה כיון שעדיין לא הגיע גט שחרור לידו כל זמן שהוא מעוכב גט שחרור הוא עבד והרי יש לו אדון אחר ע"ש. ולפי"ז אין מוכרע מהכתוב שאין כופין את רבו ליתן לו גט שחרור דאפי' נימא דכופין את רבו משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר מיהא כ"ז שלא קיבל הגט שחרור קרוי עבד ויש לו אדון. איברא די"ל לפי מה דמבעיא להו במס' גיטין (מ"ב:) אי מעוכב גט שחרור יש לו קנס א"כ שפיר יש זכות להאדון בגוף העבד וכל שיש לו זכות ואפשר דמתהני עוד ממנו ל"ש בזה כופין על מדת סדום כמ"ש התוס' ב"ב כנ"ל ואין להקשות אי נימא דזה חשיב זכות בגוף העבד א"כ קשה בהא דאמר אמימר בפ' השולח (מ.) המפקיר עבדו ומת כו' איסורא לברי' לא מורית כו' ע"ש ואמאי לא חשיב רק איסורא הא יש לו זכות ממון אך ז"א דש"ה דקי"ל אין אדם מוריש קנס לבניו כש"ס כתובות (לח:) ועי"ש בתוס' ד"ה יש בגר הרי דאפי' אם כבר נעשה ונתחייב הקנס אפ"ה כל שלא עמד בדין אינו יכול להורישו לבניו מכ"ש אם לא נעשה המעשה ואולי לא יגחנו השור פשיט' דאינו יכול להוריש העבד לבניו כי אין זה זכות כלל ושפיר קאמר איסורא לברי' לא מורית אכן לגבי האדון עצמו שפיר י"ל דאין כופין אותו לשחרר העבד כיון דיש לו זכות בגוי' דעבד ואפשר דמתהני מזכות זה דאם יגח השור את עבדו יש לו קנס ובפ' השולח (מ"ג .) אמרו בגמ' מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא ע"ש. ובמס' ב"ק (ק"ב:) הלוקח שדה בשם חברו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי כו' ע"ש. ועיין בתשו' שו"מ ח"ג סי' (א') שהביא תשו'