מהרא"ש קסד

שנא' לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכיון דחרכו ליתא בכלל אוכל דהא אין דרך בני אדם לאכלו ולכך ליתנהו בכלל איסור הנאה מ"מ אמרינין היכי שאדם אחד אוכלו אחשבי' לאכילה וחייב על אכילתו דהא בלא"ה שם חמץ לא פקע מיני' רק שלא הי' עלי' שם אוכל מצד שאין דרך בני אדם לאכלו והרי הוא אחשבי' לאכילה ולפי"ז ממילא אי אפשר להתיר בחרכו אלא בהנאה דאי לא אכיל אלא דמתהני מיני' לא אחשבי' לאוכל כלל וכיון שאין עליו שם אוכל אף בהנאה מותר דנהי שיש איסור באכילתו מצד אחשבי' מיהא כל זמן שלא אכלו אדם חשבינן שאינו עומד לאכילת אדם ולא חל עליו עדיין אזהרת לאו דלא יאכל ולכך מותר בהנאה ע"ש: ועפי"ז אני אומר דהתוס' במס' זבחים שהקשו למ"ד אין איסור חל על איסור במוקדשין א"כ קרא בדם למעוטי מנותר וטמא למה לי תיפוק לי' דבלא"ה אין איסור חל על איסור נלענ"ד דזה רק לשיטתם דס"ל להתוס' דם שבשלו ושמלחו אינו עובר עליו משום דנפיק מתורת דם לענין איסור אכילת דם וממילא מה"ט נפיק נמי מתורת דם דתו לא חזי לגבוה וממילא לא קרינין בי' אשר לה' ולא אשר יקדישו ותו אין עלי' איסור טומאת הגוף וע"כ דהקרא בא למעט בדם שלא בשלו ולא מלחו ולהכי שפיר הקשו התוס' תיפוק לי' דבלא"ה אין איסור חל על איסור אבל לשי' רש"י דס"ל דם שבשלו ושמלחו עובר עלי' מה"ת ובמזיד חייב כרת ע"כ דס"ל דם שקרש לא נפיק מתורת דם ועדיין שם דם עליו אלא דאינו עומד לאכילה ולענין טומאת אוכלין לא חשיב אוכל ולא משקה כיון דאינו עומד לא לאכילה ולא למשקה מיהא לענין איסור אכילה חייב כרת כיון דמעולם לא נפיק מתורת דם אף דלא חשיב אוכל היינו מן הסתם אבל אם אכלו אמרינן נהי דבטלה דעתו אצל כל אדם מיהא איהו אחשבי' ולגבי דידי' חשיב אוכל מידי דהוי חמץ שחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה מהאי טעמא דלא חשיב אוכל ואינו בכלל אזהרה דולא יאכל חמץ וממילא אינו חל עליו איסור הנאה ומיהא כי אכלו אמרינן דאחשבי' לאוכל כיון דמעולם לא נפיק מכלל חמץ ושמו עליו ה"ה ה"נ בדם לשי' רש"י נהי דדם שבשלו או שמלחו כל זמן שלא אכלו אדם אינו בכלל אוכל ואינו מק"ט לא טומאת אוכלין ולא טומאת משקין כיון דאינו עומד לאכילה ומה"ט אינו בכלל אזהרה דלא תאכל דם מיהא לא נפיק מתורת דם ושמו עליו ואם אכלו ענוש כרת כיון דאיהו אחשבי' לאוכל אמנם לפי"ז איסור אכילת הדם ואיסור אכילת קדשים בטומאת הגוף שניהם כאחד באין בבת אחת בשעת אכילתו דממ"נ טרם שאכלו אינו בכלל אזהרת אכילת הדם ואינו מוזהר עליו בלאו דאכילת קדשים בטה"ג דכיון שבשלו או שמלחו לא חשיב אוכל כלל ואינו עומד לא לאכילה ולא למשקה ואך בשעה שאכלו אז חשיב אוכל ואיהו אחשבי' ומוזהר עליו משום בל תאכל דם ומשום אכילת קדשים בטומאת הגוף א"כ שניהם באין בבת אחת והם תלויין זה בזה ואיסור בבת אחת אפי' ר"ש מודה דמחייב תרתי כדמסיק הש"ס בפ' ארבעה אחין (ל"ג:) ושפיר בעי קרא בדם למעוטי מנותר וטמא שאינו חייב משום נותר וטמא בדם שמלחו או שבשלו דנהי דחייב עליו משום אכילת הדם משום דלא נפיק מתורת דם ואיהו אחשבי' לאכילה מיהא לענין חיוב אכילת קדשים בטומאת הגוף מיעט רחמנא בדם אפי' היכי דקרינין בי' אשר לה' ודו"ק: (ד) ומתוס' פ' כל שעה (כ"ג) כ' בד"ה ומה כו' ולא מצי למיעבד נמי ק"ו מדם כו' ע"ש וכ' הפ"מ דלשי' הר"ת דס"ל דם שבשלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן אי אפשר למילף מדם משום דאית לי' פרכא מה לדם שיש היתר לאיסורו ע"י בישול או ע"י מליחה ולענ"ד נראה דלא חשיב יש היתר לאיסורו אלא היכי דהאיסור שהוא בעינו והוא בהוייתו יש לו היתר כגון בנטע רבעי דיש היתר לאיסורו ע"י פדיון וכתוס' פ' האשה נקנית (ל"ח) ד"ה וה"ה לערלה כו' ע"ש אבל דם שבשלו ושמלחו ה"ט דשרי משום דנפיק מתורת דם בזה ל"ש לומר דם יש היתר לאיסורו דהרי הדם אין לו היתר כלל אלא דאם בשלו או מלחו אינו בכלל אזהרת בל תאכל דם דאמרינן דם אסרה תורה וזה אינו דם ואין שמו עליו. ובדרוש לשה"ג כתבתי דאפי' לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה ואפי' נימא דלריה"ג מהני הביטול בפסח שלא יעבור עליו בב"י וב"י דרק לחכמים דס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה דלית לי' זכות כלל בגוי' לכך אין בידו לבטל אבל לריה"ג יתכן דמהני הביטול דחשיב בעלים הואיל והחמץ מותר בהנאה בידו לבטל החמץ מיהא לא חשיב יש היתר לאיסורו דכל עיקר דמהני הביטול אנהיר לן המוהרי"ק דבמה שמבטלו אחשבי' כעפרא בעלמא ונפיק מכלל אוכל ואין עוד עלי' שם חמץ והוי כמו כופת שאור שיחדו לישיבה דעץ בעלמא הוא וזה אינו בכלל יש היתר לאיסורו דאיסור חמץ אין לו היתר וכי בטלו הרי השביתו מתורת אוכל ואחשבי' לעפרא בעלמא ועפר מעולם לא אסרה תורה וכבר אנהיר לן התוס' מנחות (כ"ב:) ד"ה מכאן דגבי משקין של תרומה ל"ש לומר דהוי מין במינו בחולין משום דאפשר למהוי כחולין כיון דמשקין לכי מסרחי אין שם משקה עליהן ע"ש ודו"ק :