מהרא"ש קסג

כתיב אשר תאכל בשר וסיים בצ"ע ע"ש. ולענ"ד לק"מ דנהי דמקרא דאשר תאכל בשר לא שמענו עונש לדם בטומאת הגוף מיהא כיון דכתיב אשר לה' לרבות האימורין כש"ס כריתות (כ"ג:) א"כ עכ"פ הדם הוא בכלל אשר לה' כיון שעולה לגבוה לרצון לפני ה' ובמס' זבחים (מ"ד.) דריש מדכתיב אשר יקדישו (ויקרא כ"ב) לרבות כל דבר ומרבה שם מנחות דאוכלן בטומאת הגוף חייב כרת ע"ש וא"כ מצד הסברא ה"א דכ"ש בדם חייב כרת האוכלו בטומאת הגוף אם הוא מזיד ובשוגג חייב שתי חטאות אחת משום דם ואחת משום חלב ושפיר בעי קרא למעטו. ולפי"ז אין מקום לדברי הכדה"ר במ"ש דלשי' הר"ת לק"מ מה שהקשה התוס' קרא למעוטי בדם מנותר וטמא למה לי הא אין איסו' חל על איסור דז"א דעכ"פ בעי קרא היכי דאכל הדם אחר שבשלו או אחר שמלחו ולענ"ד ז"א דהא דאמרינין דם שבשלו או שמלחו אינו עובר עליו מבואר בגמ' מנחות (כ"א.) הטעם משום דנפיק מתורת דם ופרש"י ז"ל ד"ה דם כו' ודם הקדשים משבשלו לא חזיא למלתא ע"ש וביתר ביאור כ' הר"ן ז"ל בפ' כל הבשר (קי"ב.) ד"ה האי בר יונה כו' וז"ל וטעמא דדם שבשלו דכיון דנתבשל נפיק לי' מתורת דם ודכותי' נמי מלחו כיון דמליח כרותח הרי נשתנה ואינו עובר עליו כו' ע"ש ולפי"ז שפיר הקשו התוס' בזבחים קרא בדם למעוטי מנותר וטמא למה לי תיפוק לי' דאין איסור חל על איסור ואין לומר דנ"מ היכי דאכל הדם בנותר וטמא אחר שבשלו או מלחו דאינו עובר עלי' משום דם וה"א דחייב עליו האוכלו בטומאת הגוף דזה ודאי אינו דהרי לא שמעינן דם שבישלו או שמלחו דאינו עובר עליו אלא משום דלא חזי לגבוה א"כ ממילא וכ"ש הוא דהאוכלו אינו חייב משום טומאת הגוף דכל עיקר טומאת הגוף בדם לא שמענו מקרא והנפש אשר תאכל בשר שהרי הדם אינו בכלל בשר אלא דה"א דעכ"פ ח"כ האוכל הדם בטומאת הגוף כיון דכתיב אשר לה' ממילא גם הדם בכלל וכיון דהדם שבשלו לא חזי לגבוה ותו לא קרינן בי' אשר לה' ומה"ט דאינו עובר עליו משום לא תאכל דם דמליח הרי הוא כרותח ואישתני מה"ט נמי נפיק מכלל דם ולא הוי בכלל אשר לה' ולא בכלל אשר יקדישו ומה"ט בארתי בתשובה לעיל (סי' ב') דאין מועלין בחלב כיון דאישתני ע"ש. ואף דבלן ויוצא חייב בטומאת עצמו כיון שהי' להם שעת הכושר כש"ס מנחות (כ"ה:) ע"ש שאני התם דלא אישתני ובהוייתן הם עומדין אבל הדם שבשלו או שמלחו דאישתני לא קרינן בי' אשר לה' כיון דלא חזי לגבוה ולא קרינן בי' אשר יקדישו דהיכי דאישתני יצא מכלל קדושת המזבח ולא דבר זה הקדיש ודו"ק: (ג) והסמ"ג (סי' קל"ז) כ' וז"ל שנינו פ' כל הבשר הלב כו' ופרש"י שענוש כרת אף לאחר שבשלו ור"ל שאינו סובר כאותו אמורא דס"ל בפ' הקומץ דם שבשלו אינו עובר שנא' כי הדם בנפש יכפר לא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפרה וזה הואיל וקירש ע"י הבישול אינו ראוי לכפרה כו' אלא סובר רש"י כאותו אמורא שחייב על דם שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאת החיצוניות שנא' ולקח כו' ובר לקיחה ונתינה הוא אף שקרוש כו', ע"ש מבואר מזה דכל דם שנתבשל נעשה קרוש. ובירושלמי פ' יוה"כ (ה"ג) דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ומקשה ע"ז והתני המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב מה עבד לה ר' יונה ומשני אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין אבל לענין איסור אכילה חייב כרת אפי' על הקרוש ע"ש. ולהבין טעמא של שמועה זו מה ראית לחלק בין טומאת אוכלין דאמרינן דם קרוש לא חשיב אוכל לטמא טומאת אוכלין ולענין איסור אכילה חייב על אכילתו נלענ"ד עפ"י מ"ש התוס' במס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע כו', א"נ נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא ליהוי עיכול מידי דהוי חלב ונבלת עוף טהור שבכפרים שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזהו כתי' של רב האי מיהא אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפי' ואכלו ע"ש ולפי"ז מבואר החילוק דאף דדם קרוש לענין טומאת אוכלין לא חשיב אוכל מיהא לענין איסור הואיל ואכלו אחשבי' לאוכל ובפ' כל שעה (כ"א:) פסקא ומותר בהנאה פשיט' ל"צ שחרכו קודם זמנו כו' וכ' הרא"ש וכגון שנפסל מאכילת כלב דומיא דפת שעיפשה ויש רוצים לומר לאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קא אכיל לן' אסור כו' ויש מי שאוסרים המורייס שעושין כו' ואנן חזינין לרבוותא דאסרין לי' ועוד דלא אמרינין חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאח"ז אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור ורבים מקשים על שי' הרא"ש במ"ש בחרכו קודם זמנו כיון דאיהו קאכיל לי' אסור הרי מבואר במס' שבועות (כב.) שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור והנכון בעיני מה שראיתי לשארי בס' ברוך טעם (שער הכולל דין א') שדעת הרא"ש דחמץ אף משנחרך ונפסל מאכילת כלב לא נפיק מיני' שם חמץ והא דמותר בהנאה ה"ט כיון דאיסור הנאה מאכילה נפיק דקי"ל כל מקום