מהרא"ש קסא

יליף לכלהו מקרא כמ"ש הרמב"ם והר"ש שם. ובמס' ב"ב (י"ט:) רקיק אינו ממעט כו' שנילש במי פירות וכ' התוס' ד"ה מי פירות פר"ח כגון שמן ולא דק דשמן מכשיר ע"ש. והנלענ"ד לקיים פי' הר"ח דבפ' העור והרוטב (קי"ח:) אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ורי"א יש יד לפחות מכזית ופרש"י כגון פול ולו יד והרי הוא עם כביצה אוכלין והקשו התוס' דאפי' הי' נוגע בחצי זית עצמו לא הי' טמא דנגיעה לא חשיב כמחובר כו' ע"ש דמסיק התוס' דמבעיא לי' אי מק"ט מדרבנן דאי יש יד לפחות מכזית מדרבנן מק"ט בכ"ש. ובפ"ק דמס' חולין (כ"ד:) ת"ר אויר כלי חרס טמא כו' התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל וכ' התוס' שם ד"ה התורה לשי' הר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מה"ת בפחות מכביצה חרדל לאו דוקא אלא כלומר אפי' מלא בצים ע"ש ובפ' כל היד (י"ז:) בתוס' ד"ה אפי' מלא חרדל כו' לאו דוקא מלא חרדל אלא מלא ביצה אלא משום דמדרבנן מקבל טומאה נקט לי' ע"ש. מבואר מזה דמסתבר לרבותינו התוס' דאף דאויר כלי חרס הוי כנוגע בכל מה שהוא בתוך הכלי וכל גרגיר החרדל הוי כנוגע בטומאה אפ"ה אין החרדל מקבל טומאה מה"ת דשיעור כביצה לקבל טומאת אוכלין בעי דוקא שיהי' מחובר גוש אחד אבל נגיעה שנגעו האוכלין זה לזה לא מהני לצירוף שיקבל טומאת אוכלין להכי כ' התוס' דמלא חרדל לאו דוקא דנהי שיש בצירוף כביצה אוכלין אינו מק"ט דבעי שיעור כביצה בגוש אחד ובעי דוקא מלא בצים. ובמס' טבול יום (פ"ג מ"ד) עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות כו' ירק של חולין שבשלו בשמן כו' לא פסל אלא מקום מגעו ומבואר בפה"מ להרמב"ם והרב ברטנורא שכ' דרע"ק ס"ל שמן מכשיר אבל אינו מחבר והלכה כרע"ק ע"ש ולשי' הר"ת מקום מגעו נמי לא פסול אלא מדרבנן כגי' התוס' פסחים (מ"ד.) מקום מגעו אמאי פסול והא לא הוי כביצה ע"ש בתוס' ד"ה מקום כו': ובפ' כל שעה (לג:) כ' התוס' ד"ה לאימת דאעפ"י שאוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה אין מקבל הכשר בפחות מכשיעור ביצה ע"ש. ולפי"ז נכון היטב פר"ח דרקיק הנילוש בשמן אינו מקבל טומאה מה"ת ואינו מוכשר לקבל הטומאה כיון דהשמן אינו מחבר ממילא לא חשיב הרקיק גוש אחד והחלקים מהרקיק אינו מקבל טומאה ומכ"ש דאינו מקבל ההכשר דאף דנוגעים זה בזה לא חשיב מחובר ואף דהשמן נגע בכל גרגיר הקמח אפ"ה אינו מקבל ההכשר עד שיה' גוש אחד בחיבור מתולדה או ע"י המים אבל השמן אינו מחבר כש"ס דטבול יום כנ"ל ואף דיש מקום לומר דלענין טומאת מת חשיב חיבור דיש דברים שהן חיבור לטומאת מת ואינם חיבור לטבול יום כמ"ש הרמב"ם ה' ט"א (רפ"ז ה"ח) מיהא לענין חיבור שיעור כביצה לא מצינו בגמ' לחלק ויתכן היטב דהר"ח לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל לחלק בין טבול יום לטומאת מת ומצינו ברא"ש פ' כיצד מברכין (לח:) לענין פריסת המוציא למד הדין מדלא הוי חיבור לגבי טבול יום עי"ש. ועיין תוס' מס' נזיר (נ:) ד"ה ת"ש כו' י"ל דהיינו דוקא לענין אהל כו' אבל בנגיעה לא מטמא כו' ע"ש ולפי"ז י"ל דהתוס' שהשיגו על הר"ח וכ' לפרש שנילוש במי פירות ולא ניחא להו לפרש דמיירי בשמן אלא דהשמן אף שמכשיר מיהא אינו מצטרף נראה דלשיטתם אזלו ומסתבר להו לחלק בין טומאת מגע לטומאת אהל אבל הר"ח לא ירד לחלק בכך ומסתבר לי' דהשמן אינו מצטרף וגם לענין טומאת אוהל אין מאהיל וחוזר ומאהיל וכש"ס חולין (קכד:) והארכתי בזה במק"א ודו"ק. ואף דמדרבנן מק"ט אפי' בכ"ש כבר כ' התוס' ב"ב שם דטומאה דרבנן חוצץ : (יא) ובפ"ק דמס' יומא (ו:) איתמר טומאת המת ר"נ אמר הותרה בציבור ורש"א דחוי' היא כו' מיתיבי' הי' מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת כו' ושם (ז:) בתוס' ד"ה מכלל כו' כיון דאיכא רצוי ציץ וקרבן ציבור לא מייתי אחריתי והקשו ע"ז והאמר לעיל גבי הי' מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ"ד דחוי' היא אומר לו הביא אחרים אפי' בקרבן ציבור ואע"ג דאיכא רצוי ציץ ע"ש. והנלענ"ד בזה דהנה יש בלשון הגמ' דקדוק עצום דנקט ונטמאת בידו והך לשון בידו אין לו ביאור כלל מדוע נקט שנטמאת בידו מה נ"מ איך ומתי נטמא והנ"ל עפ"י מה דאי' בירושלמי מס' יומא (פ"ב) דמבעיא לי' התם מהו שירצה הציץ על טומאת ידים ע"ש ולפי"ז א"ש דלהכי נקט ונטמאת בידו דאלו נטמא בטומאה דאו' שפיר מהני הציץ לרצוי ואפי' למ"ד דחוי' היא בציבור אעפי"כ אין צריך להדורי אטהרה דקרבן ציבור הציץ מרצה אפי' לכתחילה דא"צ להביא אחרת כמ"ש התוס' כנ"ל מיהא היכי דנטמאת בידו הביאור בזה שנטמא בטומאת ידים כגון שיצא הכהן העובד חוץ לעזרה ונגע בנותר או בפיגול כמ"ש הקרבן עדה שם א"כ אין כאן ריצוי ציץ דהא אין הציץ מרצה על טומאת ידים להכי למ"ד דחוי' היא א"ש דאומר ומביאין אחרת דאפי' בקרבן ציבור מהדרינן אטהרה ודו"ק: אמנם לשיטת הר"ח שהבאתי בס"ק (יו"ד) שכ' דהשמן אינו מכשיר ואני בארתי