מהרא"ש קנו

בש"ה . בש"ס נדרים (מ"ח) הריני עליך כו' ואסורין בדבר של אותו העיר כו' והספרים ופרש"י ספרי תורה ששניהם נתנו בהן מעות עם אנשי אותו העיר ובפי' של הרא"ש כ' והספרים שקנאום בני העיר ללמוד בהם והרמב"ן וצבא הקדמונים כ' כיון דאיפסק הלכתא כראב"י דהיכי דאין בו דין חלוקה אמרינן יש ברירה ובדנפשי' משתמש א"כ ליתא להך דינא דמתני' שהרי הספרים אין בהם דין חלוקה אכן הרמב"ם וצבא הקדמונים כ' להלכה כסת"מ והט"ז בסי' (רכ"ד) כ' לישב שי' זו ע"ש עכ"פ מבואר מדבריהם דלכ"ע מצי לאסור ספרו על האחרים והנאסר אסור ללמוד בו היכי דאין לו זכות בגוי' שיאמר בשלו הוא משתמש. איברא דהרשב"א ל"ג במתני' והספרים והב"י ביו"ד סי' (רכ"ד) הביא מ"ש הרמב"ן ז"ל שמותרים בס"ת קריאה של מצו' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולכאורה נראה דהרמב"ן לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל הך דינא של הגהות מימוני העתיקו הש"ע יו"ד סי' (רכ"א סי"א) אם אסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד בו ולענ"ד נראה להתאים דבריהם ומר אמר חדא ומר אמר חדא דבש"ס נדרים דמיירי באומר הריני עליך כו' אמרינן נהי דאסור ליהנות ממנו מיהא מצות לאו ליהנות ניתנו וגם דמן הסתם י"ל דאין דעתו על דבר מצו' דלא חשיב הנאה וכמ"ש השעה"מ הבאתי דבריו בפנים ובארתי באורך הטעם בזה ע' ס"ק (ז) אכן היכי דאוסר ביחוד מפורש יוצא את ספרו בקונם על חברו בזה ל"מ לומר מצות לאו ליהנות ניתנו וכתוס' מס' ר"ה (כ"ח.) ד"ה המודר ודו"ק: סי' מד במס' חגיגה (כ"ג:) נאמן ע"ה לומר פירות אלו לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר פירות אלו הוכשרו אבל לא נטמאו ואינו מובן בטעם מ"ש דנאמן בלא הוכשרו ואינו נאמן לומר לא נטמאו ובס' תפארת על משניות הקשה אמאי לא מהימן במגו דאי בעי אמר לא הוכשרו. והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' ב"ב (קל"ד:) נאמן אדם לומר יש לי בנים לפוטרה מן החליצה והתעוררו בזה מדאמר יש לי בנים משמע דמוחזק שאין לו בנים וקשה דהרי מוכח שם בגמ' דבאומר אין לו אחים והוא מוחזק באחים אינו נאמן ומ"ש זה מזה וכ' המגיד משנה ה' יבום (פ"ג ה"ה) דיש לחלק ביניהם דשאני אחין דלא תליא מלתא בדידי' ואפשר דאית לי' אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינה ראי' נגד חזקה אבל באומר יש לי בנים דמלתא דתליא בדידי' ואיהו אמר דאית לי' בכל גונא נאמן ע"ש. ובמס' מכשירין שכל שהוא בחזקת שהוכשר הוא בחזקת טומאה שיד הכל ממשמשין בו כש"ס מכשירין (פ"ו מ"ב) וברמב"ם הט"א (פט"ז ה"ב). ולפי"ז א"ש דע"ה נאמר לומר פירות אלו לא הוכשרו כיון דבדידי' תליא מלתא דהכשר בעי לרצון ניחותא דבעלים לשי' הרמב"ם הט"א (פי"ב ה"א) ואפי' לשי' החולקים וס"ל דניחותא של אחרים מהני נלענ"ד דזה רק מן הסתם דאמרינן דדעת הבעלים ניחא להו בכך מיהא היכי שהבעלים אינם רוצין יתכן היטב דדעת הבעלים מעכבין נמצא דתלוי בדידי' והיא ידע בנפשי' בבירור דמעולם לא רצה בהכשר ולכך נאמן לומר פירות אלו לא הוכשרו אבל באומר פירות אלו הוכשרו אלא שלא נטמאו לאו בדידי' תליא מלתא וחזקה על ע"ה שאינו מקפיד על מגע חברו ע"ה וכיון שהוכשר חזקה שנטמא ושוב אינו נאמן נגד החזקה דאפשר שנטמא והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינו ראי' נגד חזקה ואפי' במגו אינו נאמן דאמרינן אף שהוא אומר ברי לי טועה הוא ומעיד בדדמי. איברא דיש לחלק דהמ"מ שפיר כ' דבמוחזק באחין אינו נאמן משום דהחזקה אינו על פיו אבל באומר פירות אלו הוכשרו ולא נטמאו נהי דכל שהוא בחזקת שהוכשר ה"ה בחזקת הטומאה מיהא עד השתא לא ידענו מחזקת הטומאה וכל חזקת טומאה מפירות אלו אינו אלא ע"י אמירתו ובכה"ג יתכן דמהימן במגו כמו בהחזיקה היא מלחמה כתוס' יבמות (קי"ד :) ד"ה מי כו' ע"ש אך י"ל דש"ה דהוי מלתא דעבידי לגלוי' וגם אשה דיקא ומנסבה אבל ע"ה אינו נזהר לאכול בטהרה ודו"ק: סי' מה (א) במס' קדושין (נ"ט:) כתיב כי יתן וקרינין כי יותן כיצד כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא לי'. ושי' רש"י בפ"ק דמס' חולין (ט"ז.) דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר ואח"כ נפלו פירות לתוכן אעפ"י שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות ולא ניחא לי' בההוא הכשר הוי מוכשרין ע"ש בפרש"י. וכן הוא שי' הראב"ד ה' ט"א (פי"ב ה"ב) אכן שי' הרמב"ם שם וכ"כ בתה"מ מס' מכשירין (פ"א מ"א) דהכשר אוכלין בעי תרתי שיהי' תלישת המים ברצון וגם שיפלו המים על האוכלין ברצון הבעלים או בתחילתן בשעה שנפלו או בסופן בעוד המים על האוכלין וכבר האריך בזה במרכבת המשנה ה' ט"א (פ"א) ע"ש : (ב) ובפ' לולב הגזול (ל"ה:) של תרומה טהורה לא