מהרא"ש קנא

פירות יכולין אחרים ליטול הימנו בע"כ דכופין על מדת סדום וזה נהנה וזה לא חסר הוא ואף דכ' התוס' במס' ב"ב (י"ב:) ד"ה כגון זה כו' ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חברו שאינו מעלה לו שכר אבל הא פשיט' שיכול למחות בו שלא יכנוס לדור בביתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגר כו' ע"ש אמנם כבר אנהיר לן המרדכי במס' ב"ק בפ' כהר"ג לחלק דאין כופין אלא היכי דאי בעי לארויחי בהא מלתא לא מצי לארויחי הלכך כייפינן לי' כיון, דלא חסר מידי אבל היכי דאי בעי בעל החצר לאיגורי הוי מרוח השתא נמי כי לא מוגר לי' לא כייפינן לי' ע"ש. ולפי"ז באוסר על עצמו הנאת פירותיו דתו לא מצי לארויחי בי' מידי שפיר יכולין אחרים ליטול ממנו בע"כ דהוי זה נהנה וזה לא חסר וכל כה"ג כופין על מדת סדום דהא בלא"ה לא מצי לארויחי בי' מידי מאי אמרת עכ"פ אי בעי מיתשל על נדרו יהנה בהם אין ה"נ אי מיתשל חייבין לשלם לבעלים כמ"ש הרשב"א ז"ל אכן הר"ן ז"ל אתי עלה מטעמא אחרינא דכל שנאסר בהנאה הבעלים מפקיר את הפירות ולענ"ד אין זה מוכרח ואף דאמרו במס' כריתות (כ"ד.) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל כל המחזיק בו זכה ע"ש י"ל דהתם מטעם יאוש הוא כדמוכח בירושלמי מס' ב"ק (פ"ד ה"ח) ע"ש והנכון דמסתבר לי' להר"ן דכל איסור הנאה הוי הפקר ולא חשיב בעלים כלל והכי ס"ל להר"ת במס' זבחים (ע"א) בתוס' ד"ה אפי' כו' דשור הנסקל אחר שנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש דאין לו בעלים ע"ש: (ד) וחזינא להגאון מהרי"ש ז"ל בהגהו' על יו"ד סי' רכ"ג ס"ד) הביא שהגאון מהר"א ז"ל האבד"ק קארוץ הקשה על הפוסקים דס"ל איסור הנאה לית לי' בעלים. מהא דתניא אין מביאין מנחות כו' ואצ"ל מערלה וכ"כ ואם הביא לא קידש לקרב אבל קידש לפסול ואי נימא דא"ה אין לו בעלים איך חל ההקדש הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והג' מהרי"ש ז"ל השיב ע"ז דשאני כלי שרת דמקדש אפי' דבר שאינו ראוי להקרבה ע"ש ודברים אלו תמוהין בעיני הכי כלי שרת מקדש חולין ויפה הקשה הגאון מהר"א ז"ל כיון דאין לאיסור הנאה בעלים א"כ אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוי חולין גמורין ממילא הכ"ש אינו מקדש וכמ"ש לעיל (ס"ק ב') ועלה ברוחי דאפשר לומר הא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו זה רק היכי שאין בידו לזכות בו ורשות אחרים על החפץ אבל דבר של הפקר שבידו לזכות בו ואין רשות אחרים מעכבין עליו שפיר יכול להקדישו,. וזקיני התב"ש הקשה להנך דס"ל דלכ"ע אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' בעשה מעשה אינו אוסר מה"ת אלא מדרבנן א"כ מאי פריך במס' חולין (מ':) מהשוחט בשבת ונכדו הוא א"ז הגאון מהרא"ס ז"ל האבד"ק סאטנב תי' דטעמא הוא דאין אדם אוסר דשא"ש הוא משום לאו כל הימנו שתיאסר עלי והיינו שרשות הבעלים מעכבין שלא יוכל זה לאסור והתוס' ב"ק (ע"א) ד"ה אה"נ כתבו דאף אם לא נאסר רק מדרבנן מקרי לאו דמרי' ופריך שפיר כיון דשחט בה פורתא אסרה עכ"פ מדרבנן ומקרי לאו דמרי' ושוב מה ששוחט אח"כ לשם ע"א יכול לאסור מדאו' ולכן הוי אידך מחתך בעפר עיין בתשו' ב"א או"ח (סי' כ"ג) ומזה אני דן דמה"ט דיכול לאסור דבר שאינו שלו אם אין רשות הבעלים מעכבין ה"נ יכול להקדיש כל שאין רשות אחרים מעכבין עליו: אך ז"א דמבואר ההיפך בירושלמי פסחים (פ"ג ה"ג) במשנה דכיצד מפרישין חלה ביו"ט כו' מקשה וישליכנה לאשפה ויקדישנה ומשני ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו בתמי' דכיון שנזרקה לאשפה ה"ה הפקר ואינו יכול להקדישה מבואר מזה אף דמונח באשפה ויכול לזכות בה ואין רשות אחרים מעכבין אעפי"כ אין בידו להקדישה. ולכאורה ק' מזה על מה דחדית לן הר"א ממיץ הובא בפי' הרא"ש במס' נדרים (ל"ד:) בהיתה ככר מונח לפניו דחל ההקדש כל היכי דמצי לזכות בה ע"ש י"ל ש"ה דמיירי בעומד קרוב לה ויש לו זכות יותר מאחרים משא"כ באיסור הנאה וכן בעיסה בפסח וחושש שתחמיץ א"כ יד הכל שוין בה ואין לו בעלים ממילא אם הקדישו אינו מוקדש והוי חולין גמורין ויפה הקשה הגאון מהר"א ז"ל : (ה) ובמס' סוכה (ל"ה) לולב של אשרה פסול מ"ט משום דכתותי מכתת שיעורא וכ' הקדמונים דהוצרך לטעמא דכתותי מ"ש משום יו"ט שני אבל משום יו"ט הראשון בלא"ה פסול דבעינן ולקחתם לכם שלכם ואיסורי הנאה לית לי' בעלים. ואני הקשיתי מהא דאי' במס' ב"ק (צ"א:) שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצם פטור כו' בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה א"ה מאי קא טעין לי' דאמר לי' אנא בעינא למיעבד הא מצו' כו' ע"ש ובפרש"י עומד להריגה שור שהמית. עומד לקציצה אשרה מבואר מזה דלפרש"י אשרה אית לה בעלים והדין נותן כן שכל שבידו לעשות בו מצו' הבעלים קודמין ויכול לומר אנא בעינא למיעבד הא מצו'. וביו"ד סי' (ש"י) השוחט הבכור שלא עפ"י מומחה ומכרו כו' יקבר כו' וכ' הט"ז ונראה דיחזיר למוכר והמוכר יקברנו כו' אנא בעינא למעבד מצו' בממוני' כו' ע"ש. והרמב"ם כ' לולב של אשרה פסול משום מצוה הבאה בעבירה והתוס' ריש פרק לולב