מהרא"ש קנ

ושחרור מפקיע מידי שיעבוד ופרש"י דרק הקדש קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד ע"כ למדנו מזה דקדושת הגוף חייל אפי' על דבר שאינו ברשותו והקצה"ח (סי' קי"ז) האריך בזה וכבר קדמו הפני יהושע בחי' מס' קדושין (ס"ג) ע"ש: (ב) ובמס' ב"ק (מ"ה) ת"ר שור שהמית כו' משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופרש"י דלאו ברשותי' דמארי' קאי לאקדושי והקשיתי מהא דאי' במס' זבחים (פ"ח:) אין מביאין מנחות כו' ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא קידש אמר רב ואיתימא רב אסי לא קידש ליקרב אבל קידש לפסול ע"ש והתוס' במס' מנחות (ע"ט:) כ' בד"ה וליתני כו' אפי' את"ל כלי שרת מקדש שלא מדעת ה"מ קודש אבל חולין לא מקדשי ולפי"ז קשה במה דאמר רב לא קידש ליקרב אבל קידש לפסול הא ערלה וכ"כ אסורין בהנאה ולאו ברשותא דמרי' קאי להקדישו והוי חולין וא"כ גם הכלי שרת אינו מקדש דחולין לא מקדשי והארכתי בזה במק"א בעזה"י: ובמס' תמורה (כח.) מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והלא דין הוא ומה בעל מום כו' הרי שנתעבד בהן עבירה בשני עדים נעבדה בהן עבירה עפ"י ע"א מנין ע"ש ושם בגמ' עמוד ב' הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדישן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן ע"ש. ומבואר בכ"ד בגמ' דהיכי דקדם מום קבוע להקדישן לא מצי חייל קדושת הגוף על הבהמה כש"ס בכורות (יד.) ובפרש"י מס' חולין (ק"ל.) במשנה ע"ש מיהא קדושת דמים חייל כמבואר שם במס' בכורות בגמ' ובפ"ק דמס' תמורה (ה':) המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח אעפ"י שהוא בל"ת מה שעשה עשה ופרש"י וקדש לדמיהן ע"ש. ובמס' מנחות (פ"ה:) בעא רבא הקדישן מהו שילקה עליהן משום בעל מום כיון דפסול כבעל מום דמי או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה תיקו ע"ש ושם (ק':) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון משקידשו בכלי אין להם פדיון ופרש"י ד"ה המנחות עד שלא קידשו בכלי לא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים כו' ע"ש. ולפי"ז א"ש היטב דהא דאמרו בגמ' ב"ק שור שהמית משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש נכון ממ"נ אי בהקדישו קדושת הגוף להקריבו ע"ג המזבח קדושת הגוף לא מצי חייל דבר קטלא הוא ואיכא ק"ו מבעל מום וכש"ס תמורה וכיון דבעל מום מעיקרא לא חייל עלי' קה"ג אף שלא נעבדה בו עבירה ק"ו דלא מצי חייל קה' על בר קטלא שנעבדה בו עבירה בשני עדים והיכי דלמיתה אזלא לא קרינא בי' קדשי ה' כתוס' מס' מעילה (י':) ד"ה לא נהנין כו' ע"ש. ואי דהקדישו קדושת דמים אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ושור שהמית דאסור בהנאה לאו ברשותי' דמארי קאי להקדישו דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. אכן זה נכון, בשור דמום פוסל בו אבל במנחות דאין מום במנחות ואין מום אלא בבהמה ונהי דפסול הוי כבעל מום לא גרע מרובע ונרבע בבהמה דאף דפסול מיהא חייל עלייהו קה"ג מיהא אין מביאין מנחות מן הערלה וכ"כ ועד שלא נתקדש בכלי שרת לא קידש אפי' קדושת דמים כיון דערלה וכ"כ אסורין בהנאה לא ברשותי' דמרי' קאי לאקדושי קדושת דמים וקדושת הגוף לא חייל עד שנתקדש בכלי שרת דרק בבהמה חייל קה"ג בקדושת הפה מיהא במנחות אחר שנתקדש בכלי שרת שפיר אמרינן דהכלי שרת מקדשו קה"ג ואף דכלי שרת אינו מקדש חולין מיהא לזה מהני קדושת הפה שיכול להקדיש קה"ג אף שאינו ברשותו כמ"ש בסק"א ודו"ק: ג ובמס' נדרים (פ"ה.) קונם כהנים לוים נהנים לי יטלו ע"כ כו' משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עליהו שויא עפרא בעלמא וכ' הרשב"א ומהא שמעינין שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן בע"כ אעפ"י שיכול לשאול על נדרו מיהא הא לא איתשל מיהא היכי דאיתשל חייבין לשלם כו' והר"ן כ' וז"ל ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו כו' ע"ש ולענ"ד יש לדון בזה והרשב"א מדמה האוסר פירות על עצמו להיכי דאומר כהנים נהנים לי ואין מזה הוכחה כלל דתרומה מכי הרים התרומה הפרשתו מקדשו ונעשה ממון כהנים ובהדיא אמרו בגמ' גבי פטר חמור סד"א כל כמה דלא מטא לידי' לא זכה בו קמ"ל דמעידנא דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי כש"ס פ"ק דמס' בכורות (י"א:) ע"ש ובמס' חולין (ק"ל:) אמרו דאין לכהן עד שעת הרמה אבל משעת הרמה ואילך חשיב ממון כהן אלא דחשיב ממון שאין לו תובעין ויש לבעלים טובת הנאה מיהא היכי דאסר הנאה והפקיר טובת הנאה שלו שפיר יכולין הכהנים ליטול ממנו בע"כ ודידהו שקלו אבל האוסר הנאת פירות שלו שיהי' אסורין לו להנאה יתכן היטב מצד הסברא דאכתי רשות בעלים עליהו והבעלים יכולין לעכב שלא יבוזו זרים יגיעו ובמה זכו האחרים שיקחו בע"כ של בעלים. והנ"ל שלא לשבור דברי אדונינו הרשב"א ז"ל ולקיים הדין עפ"י הלכה הקבוע לנו דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור מלשלם וקי"ל כופין על מדת סדום ולהכי מכי אסר על עצמו הנאת פירות