מהרא"ש קמט

ביוצא בהם בשבת דרך מלבוש הוא אלא שאין הולכין במתנה ומכירה אלא אחר לשון ב"א ע"ש ולענ"ד נראה החילוק מבואר דרק אצל בגדי כהונה המצו' של הלבישה מחשיבו לבגד וחושבו מלבוש וכן בתפילין אבל קישורי הראש שאין מצוה ללובשם אין זה בכלל מלבושים: ולפי"ז אני אומר דבגדי כהונה נהי דקשין הם אית בהו איסור כלאים כיון דהתורה אמרה ולבשם א"כ אית בהו תורת מלבוש וקרינן בהו לא תלבש שעטנז אלא שהתורה התירה לכהנים בשעת עבודה ולהכי שפיר אמרו בגמ' כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו. אמנם זה נכון בשעה שהכהנים לובשין בגדי כהונה לצורך עבוד' והמצו' אחשבינהו לבגדי כהונה שיהי' תורת מלבוש עלייהו אכן שלא בשעת עבודה ומכ"ש דרך הצעה שמניחין תחת ראשיהן שאין כאן מצו' כלל ובמה נחשב המה שפיר משני הש"ס בגדי כהונה קשין הם וע"ז אמרו בגמ' ערכין שלא בשעת עבודה מי אישתרי והביאור בזה דלא אישתרי כלל דבלא"ה בגדי כהונה אין בהם משום כלאים משום דקשין הם ולא חזי ללבישה ודו"ק: ושי' הבה"ג וכן הוא ש' בעל המאור דתכלת מעכבת את הלבן ונתקשו בזה איך אנו לובשין בזה"ז בגד של ארבע כנפות שחייבת מה"ת בציצית והרי אין לנו תכלת. אכן להנ"ל נכון היטב וקלקול וחסרון בגוף הבגד הוא עצמו תיקון גדול בזה דכיון דהטלית גדול הוא אינו עשוי מתחילה להגן ומן הדין פטור' מן הציצית כמו הגלימא שכ' הב"י דפטורה מן הציצית והד"מ התעורר ע"ז דמה"ט גם טליתות שלנו פטורין מן הציצית וע"ז כתבתי דנהי דפטורה ואינו מחויב להטיל בה ציצית מיהו אם תלה בה ציצית אחשבי' למלבוש ומלתא אלבישיהו יקיר' וזלים זהב מכיסם לקנות טלית נאה לקיים מ"ע של גדילים תעשה לך והמצו' מחשיבו למלבוש א"כ ממ"נ אם התכלת אינו מעכבת שפיר קרינן בי' ועשו להם ציצית ע"כ בגדיהם והמצו' מחשיבו להיות הדור בלבושו ואי לשי' הבה"ג ובעה"מ דס"ל התכלת מעכבת א"כ אין זה ציצית כלל ממילא הדרינן לסברא דגוף הבגד במה נחשב הוא וממילא פטורה הט"ק מפני שבוש לצאת בו ולא עבידי לאכסויי בה והט"ג פטורה מפני שלא נעשה להגן ולא אחשבי' לבגד אלא בשביל המצו' ודו"ק. ובתרגום יונתן פ' (תצא) לא יהי' כ"ג כו', לא יהי' גוליין דציצית ותפילין דהיינו תקוני גבר על איתתא ואינו מובן מה דוחקא לתרגם גוליין דציצית ותפילין והנ"ל דמשמע לי' מדכתיב לא יהי' כלי ולא כתיב לא יהי' בגד איש על אשה ע"כ דאפי' גוליין של ציצית ותפילין שאצל האשה אינו בכלל בגד, דרק אצל איש חשיבת המצו' אלבישיהו יקירא להתעטף בציצית ולהיות מעוטר בתפילין להכי חשיב בגד אבל אצל אשה דמ"ע שהז"ג פטורה מציצית ומתפילין וממילא לא חשיב אצלה מלבוש כלל מיהו רחמנא אמרה לא יהי' כ"ג על אשה ועכ"פ תיקוני גבר הוא ומה"ט לא תצא אשה בכלי זיין כדמתרגמינן לא יהא תיקון זיין דגבר כש"ס נזיר (נ"ט) וקי"ל דכלי זיין אינו בכלל מלבוש ולא תכשיט כש"ס שבת (ס"ג) ודו"ק: סי' מג שאלה בני חבורה שנעשה פירוד ביניהם ומקצתם הלכו בלילה ולקחו כל הספרים הנמצאים בבית המדרש המיוחד להחבורה והניחו הספרים במקום אחר לקבוע שמה מקום מיוחד לעצמם וכאשר שמעו בני החבורה את המעשה צעקו מרה ושמו עצה ואסרו בקונם את כל הספרים אשר נלקח מהם שיהיו אסורים על הנפרדים. והנפרדים לא נתנו מעות כלל על הספרים: (א) תשובה לימוד ערוך הוא ביו"ד סי' (רכ"א סי"א) אם אסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד בו. ובפתחי פתחי תשובה על ש"ע יו"ד (סי' ר"ט) ראיתי שהביא מ"ש בתשו' פנים מאירות שנשאל באחד שחטף פירות מיד חברו ואמר חברו הפירות האלו יהי' אסורין לך והשיב דאף דאדם יכול לאסור פירותיו על חברו והוי עליו כהקדש ה"מ אם הי' אוסר עליו קודם שחטף אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו אינו יכול לאסרו ע"ש. ולענ"ד יש לדון בזה עפ"י מה דמבואר בכ"ד בגמ' דקונמות כקדושת הגוף ושי' רש"י במס' כתובות (נ"ט:) דקונם פרטי הואיל ואין לו פדיון הוא כקדושת הגוף וכן היא שי' הר"ן במס' נדרים (מ"ו:) ע"ש וכבר חדית לן הריב"ש בתשו' (סי' שנ"ט) דהא דכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו זה רק בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף יכול להקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו וחילוק זה מוכרח עפ"י פרש"י בגמ' פסחים ל ד"ה כ"ע ל"פ אפי' לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה כו' אין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הם למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו מבואר מזה דרש"י חדית לן דכל שיש שיעבוד על הנכסים אף דאכתי לא בא לידי גוביינא ואפי' לרבא דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומעיקרא הנכסים שלו הוי מיהא הואיל והנכסים משועבדין למלוה תו אינם ברשות הלוה ולא מצי הלוה להקדיש דאיש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וזה פשוט בגמ' בכ"ד דהקדש חמץ