מהרא"ש קמב

פסולין מבואר מזה דכל שהמים צפו למעלה מכח דבר המק"ט אין זה הויתן ע"י טהרה א"כ לשי' הרא"ש וצבא הקדמונים דגם במקוה פסול ע"י דבר המק"ט ק' אמאי בג' מקואות באין בכל אחד הכשר שיעור מקוה אלא ע"י שירדו לטבול התגברו המים ועלו ונתערבו נימא כיון דסייע בו אדם המק"ט לא חשיב תו הוייתן ע"י טהרה. ועלה ברוחי עפ"י מ"ש הרא"ש בתשובה וכ"כ בפ' התינוקת שנשאל על מקוה שהוליך לתוכה מים ע"י סילונות של מתכת והשיב לעשות הסילונות בענין שלא יגיע פי הסילון של מתכת על אוירו של מקוה או ישים בפי הסילון של מתכת סילון של עץ שיפלו המים ממנו לאויר המקוה ע"ש ולפי"ז א"ש די"ל דגם הרא"ש ס"ל דרק לענין קידוש מי חטאת דבעי מים חיים אל כלי אבל לענין מקוה לא איכפת לן אם התגברו המים מכח דבר המק"ט כיון דעכ"פ באו המים לבור המקוה בהכשר וזה עדיף טפי מסילון של מתכת שלא הגיע לאויר המקוה. ובמס' מקואות (פ"ה מ"ה) תנן נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל כו' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כל דבר שהוא מק"ט אין מזחילין בו וביאר הרא"ש נוטפין שהזחילן להוליכן לתוך גומא אחת לעשות מקוה ע"ש. ובס' שיורי טהרה הקשה מה בכך דהמעמיד קנה הוי דבר המק"ט לו יהא הזב והזבה חלק מגוף הסילון והצינור עכ"פ גמר ביאת המים לבור אינו מיד הזב רק מן המקל והקנה א"כ אמאי קי"ל כר' יוסי דאין מזחילין בו נימא דלא גרע מסילון של מתכת דמהני אם עשו בפיו סילון של עץ. ואמרתי לחלק דשאני סילון דבשע' שהגיע המים לסילון של עץ שוב אין המים צריכין לסילון של מתכת נמצא דאין כח דבר המק"ט מעורב בהויות המקוה משא"כ בנוטפין שעשאן זוחלין באמצעות המקל או הקנה שסמך הזב עלי' הרי בשעה שהמים באין למקוה מכח האדם הזב בא למקוה ולו יסלק הזב סמיכתו וכחו יפול המקל והקנה ולא יתן עוד מעצר לכח המים ואך בכח הזב המעמיד יבואו ועיין בספרי ראש המזבח חי' זבחים. ולפי"ז הקל"ד בג' מקואות שאין באחד מהם שיעור הכשר מקוה מה מועיל שנתערבו המים למעלה ע"י מה שירדו לטבול הרי כל הויות המקוה הוא רק מכח האדם ואלו לא הי' האדם בתוכו לא הי' המים צפין למעלה ובשעה שמי המקו' מתערב אך באמצעות הטובל בא וזה הוי ממש דומי' דנוטפין שעשאן זוחלין דקי"ל כר' יוסי דאמר כל דבר שהוא מק"ט אין מזחילין בו: (ב) והנה הראב"ד בס' בעל הנפש שער המים (פ"א) הק' איך אפשר שהשלג יהי' כמים ולא יפסול משום שאובין ומזה הכריח שהשלג אינו כמים ואין עושין ממנו מקוה לטבול בשלג בעין ואכתי קשה לשי' הרא"ש וצבא הקדמונים דס"ל דטובלין בשלג בעין אפי' לא נמס והי' למים וע"כ דמסתברא להו דשלג חשיב מים ומשנה שלימה שנינו צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה משמע שיביאו בכלים. והנ"ל לקיים דברי רבותינו הקדמונים עפ"י מה דאנהיר לן הר"ש והובא בר"ן מס' שבועות דאף דשאובה מדרבנן מיהו בכלים המק"ט פסול מה"ת דבעינן הוייתן ע"י טהרה ע"ש דמבואר מדבריו דכל חשש שאובין, הוא מחשש שלא יבואו לטבול בכלים המק"ט ואנן בעינן שיהי' הוייתו ע"י טהרה וכ"כ המרדכי במס' שבועות דלהר"י דס"ל כלו שאוב דרבנן הא שפסלו רבנן שאובין משום גזרה דכלים דהני ודאי פסולים ומק"ט מה"ת דכתיב וכל משקה אשר ישתה כו' ע"ש וביאור דבריו כיון דמשקין בכלי מקבלין טומאה א"כ בבוא הטמא לטבול בהם הרי נטמאו המים ואי אפשר שהטמא יטהר במים והמים המטהרים יהי' טמא וכן הבין בתשו' אמרי אש חיו"ד סי' (פ"א) ע"ש שהביא כן בשם קדמון אחד. ובת"כ הובא בפרש"י פ"ק דחולין (ט"ז) אשר יבא עליו מים כו' יכול אפי' הן בבורות שיחין ומערות יהי' מכשירין ת"ל כלי אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות מנין לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים, ת"ל כו' יכול אפי' חישב עליהן שירדו בבורות שיחין ומערות יהי' מכשירין ת"ל אשר ישתה כו' ע"ש ולפ"ז יתכן היטב ונתגלה לנו טעמה של הלכ' זו שהעידו אנשי מידבא דאמר להו צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה דנהי דהשלג חשיב מים מיהא אינו מק"ט אלא בחישב עליו למשקה אשר ישתה אבל היכי דמקבלו בתחילה להורידו לבור לא קרינן בי' וכל משקה אשר ישתה ואינו מק"ט וממילא ל"ש בי' לא חשש שאובין ולא משום הוייתן ע"י טהרה ודו"ק: (ג) ויען שכבר הורו הגדולים חקרי לב שלא להביא השלג לבור אלא ע"י כלים הנקובים עד שאינם בני קבולי טומאה ולא יהי' בהם חשש שאובין לא באתי להקל על דבריהם מיהו עכ"פ נראה בעיני דלא קפדינן שיהי' הוייתן ע"י טהרה אלא בזמן שהשלג הוא בתלוש חוץ לבור המקוה אכן אחר שהובא השלג בבור זה חשיב הוייתן ע"י טהרה ואימ' טעמא דידי עפ"י מה דמבואר בכ"ד בגמ' דרביעית מים שהוא בבור בקרקע חשיב מקוה מים ואינו מקבל טומאה כמבואר בפ"ק דפסחים (י"ז:) וכתבתי בספרי חי' זבחים (כ"ב.) בסוף ד"ה לרביעית כו' דאף דכבר בטלינהו לרביעית לטבול בו מחטין וצינורות מיהו לענין קבלת טומאה אוקמי אדאוריתא. ולא מבעיא