מהרא"ש קמא

וא"כ תו לא חשיב שדה שלו ובארעא דלאו דילי' אם הוא בשביל כיסוי ד"צ חשיב מלאכה שאצ"ל ופס"ר דלא ניחא לי' ע"ש שהאריך בזה. ולענ"ד לק"מ דכל עיקר דהתקינו שיהי' מפקירין שדותיהן הוא בכדי שלא יהי' עובר משום מקיים בכלאים ושלא יהנה מאיסור כלאים שאסורין בהנאה ומבואר בש"ס מס' כלאים (פ"ז מ"ד) אר"י מעשה באחד שזרע כרמו כלאים בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפי שבשביעית הוי הפקר. ולפי"ז כיון דבשביעית הוי הזריעה הפקר ממילא אין כאן איסור מקיים בכלאים ואין כאן חשש שיהנה מאיסור כלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וממילא ל"ש הדין דהתקינו שיהי' מפקירין השדה וז"ב. אך לפי"ז ק' מה מקשה הגמ' ולחשוב נמי זורע והוכיח מזה דאין חילוק מלאכות ביו"ט לימא דבחרישה חייב ול"ש הואיל דאפי' יתרמי לי' לכסוי ד"צ נמי חייב בשדה שלו אליבא דכ"ע משום דגוף השדה שלו היא והרי נהנה בזה דגוף השדה שלו הוא אפי' בשביעית דהא דאי' בגמ' נדרים (מ"ב:) ארעא נמי אפקרה כבר כ' הר"ן שם כלומר ללקיטת הפירות אבל השדה ודאי שלו וחשיב נהנה בחרישה דזה הוי הטבת הקרקע כדאי' בירושלמי פ' כלל גדול משא"כ משום זורע אינו חייב דאמרינן הואיל ואי מתרמי לי' ד"צ יהי' מלאכה שא"צ לגופה כיון דמיירי בשביעית והזרע והתבואה הוי הפקר ואינו שלו וחופה דהוי תולדות זורע ודאי פטור במלאכה שא"צ לגופה כמ"ש לעיל דבתולדה גם ר' יהודה ס"ל דאין צריך לגופה לא חשיב מלאכה כלל והכא לא זרע רק דאנו באין לחייב ע"י החרישה משום זורע דחופה את הזרעים. מיהו ז"א כיון דעל החרישה ודאי חייב א"כ ל"ש הואיל ואי מתרמי לי' ד"צ יהי' בידו לחרוש כיון דלגבי החרישה בשדה שלו הוי מלאכה הצריך לגופה א"כ ממילא נמי חייב משום זורע דל"ש הואיל ואי מתרמי לי' ד"צ יהי' מלאכה המותרת דז"א דעכ"פ יהי' אסור משום חורש אמנם זה נכון בגמ' מכות דמקשה ולחשוב נמי משום זורע שפיר מקשה הגמ' דליחשוב חורש וגם זורע דהחופה חייב משום זורע וכיון דחייב על החרישה ל"ש הואיל על הזריעה כנ"ל אכן הירושלמי דמקשה דנימא מתוך ועל החרישה לא לחייב דהותרה חרישה לצורך ביו"ט א"כ ל"ש לומר דבאמת על החרישה אינו חייב רק משום זורע דז"א דאי על החרישה אינו חייב ממילא על הזריעה נמי אינו חייב דהוי מלאכה שא"צ לגופה אם מתרמי לי' ד"צ יהי' מלאכה המותרת דעל איסור חרישה שייך מתוך ואי משום דחופה והוי תולדות זורע בזה הוי מלאכה שא"צ לגופה ולא נהנה כלל כיון שהתבואה בשביעית הוא הפקר ודו"ק היטב. ואין להקשות דא"כ בעלמא נמי נימא דבשנה השביעית אינו חייב משום זורע בשבת כיון דהתבואה הפקר דזה אינו דזורע ומכוין בשביל שיצמח הזריעה חשיב מלאכת מחשבת ומכ"ש לפימ"ש התוס' שבת שם דהיכי דמכוין ליהנות אפי' אם באמת אסור בהנאה מ"מ כיון דהוא עושה על דעת כן שיהנה חשיב מלאכה שצריך לגופה משא"כ היכי דמתרמי לי' לכסות ד"צ ודאי יש חילוק דדוקא בשדה שלו דעכ"פ נהנה מזה חשיב צריך לגופה של מלאכה אבל בשביעית דהתבואה הפקר ולא נהנה ולא מכוין הוי מלאכה שא"צ לגופה ודו"ק: סי' לט ב"ה. שוי"ר להרב הגדול וכו' מוהר"ר ישראל נ"' האבד"ק הערלוי מכתבו הגיע עדי לנכון וע"ד שאלתו אם יתכן לעשות מקוה משלג ולהפשירו ע"י חום דאמפף מאשיען: (א) תשובה לא אכחד תחת לשוני כי בעת קראתי מכתבו הי' הדבר פשוט בעיני לאיסור האמנם לעשות מקוה משלג לימוד ערוך הוא וש"ס מפורש במס' מקואות (פ"ז מ"א) והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה ובפה"מ שם כ' ואשר העידו בו אנשי מדבא אמת והדין מבואר בש"ע יו"ד סי' (ר"א ס"ל) מיהא להפשירו ע"י דאמפף מאשיען ודאי יש חשש שאובין מפני הזיעה. ומ"ש מעלתו דזיעה לא חשיב מים ז"א דזיעה הבאה מכח המים חשיב מים כש"ס מס' מכשירין (פ"א מ"ו) ע"ש ועיין מג"א סי' (תס"ו סק"ה) ואני מוסיף חשש גדול מזה לפי ההלכה דאין טובלין בשלג אלא לאחר שנמס והי' למים א"כ כל הויות המקוה נעשה מכח הדאמפף מאשיען ובזה פסול מה"ת כש"ס זבחים (כ"ה:) מקוה מים יהי' טהור הויתן ע"י טהרה תהא ופרש"י ד"ה הוייתן של מים המטהרים ע"י טהרה תהא כשאתה מהוה אותם להיות מקוה או קידש מהוה אותם ע"י דבר שאינו מק"ט ע"ש. וראיתי למי שהתעורר בזה מהא דאי' במס' מקואות (פ"ו מ"ג) ג' מקואות בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה כו' וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו המקואות טהורין והטובלין טהורים וקשה כיון שהמים התגברו ועלו למעלה הוא רק מכח האדם א"כ כל הויות המקואות היא מכח תפיסת אדם. וברמב"ם ה' פרה אדומה (פ"ו ה"ח) כ' הזולף כו' וכן אם שקעו במים כדי שיגברו המים ויעלו כו' זה הכלל דבר שהוא מק"ט אם סייע בו המים כדי שימלא הכלי המים