מהרא"ש קמ

כשי' רש"י דאפי' שלא לצורך כלל נמי אמרינן מתוך ושי' התוס' נ"ל לתרץ דע"י דאמרינן הואיל ואי מתרמי ד"צ חזי לכיסוי זה גופי' חשיב צורך קצת. ושארי הפני יהושע הק' בהא דמקשה הגמ' והא קא עביד כתישה נימא מתוך שהותר שחיקת תבלין לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך אוכל נפש. ושארי הצל"ח הוסיף להקשות לשי' רש"י דס"ל דאפי' שלא לצורך כלל שרי מכ"ש היכי דעביד כתישה לצורך כיסוי. ולענ"ד י"ל דרב יהודה לשי' אזיל דס"ל דשחיקת תבלין נמי בעי שינוי כדאי' במס' שבת (קמ"א.) ושי' השאלתות דמיירי ביו"ט כמ"ש התוס' שם ומבואר בירושלמי ביצה שלא התירו שחיקת תבלין כדרכן וגם להנך דס"ל דנידוכין כדרכן אבל אין שוחקן ברחיים שלהם וע' בר"ן ריש פ'. ויתכן עוד בעיני עפ"י מה דמצינו בגמ' מנחות (ה:) דקאמר אטו מילה צורך הדיוט הוא מילה צורך גבוה הוא כו' אטו ציצית צורך הדיוט הוא צורך מצו' היא ע"ש. ולפי"ז כיון דנתמעט מקרא לכם ולא לגבוה ה"ה נמי צורך מצו' גרע מצורך הדיוט ולא אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך אוכל נפש שלא לצורך יו"ט כלל מיהו עכ"פ יש בו צורך הדיוט וקרינן בי' לכם אבל באין בו שום צורך הדיוט רק צורך מצו' לא הותר ביו"ט והא דב"ה מתירין להוציא את הלולב ביו"ט מתוך שהותרה הוצאה לצורך כדאי' בפ"ק דביצה שם שאני התם דהוי צורך היום והיום גורם לכך ומה"ט כ' התוס' כתובות (ז.) דשרי לשרוף החמץ ביו"ט דחשיב צורך היום וע' בכ"מ ה' חמץ ומצה (פ"ג) אבל כה"ד אין היום גורם ולא חשיב לכם אלא צורך גבוה הוא. ובתוס' ד"ה סוף כו' הק' דהכא משמע דרבא אית לי' דיו"ט עשה ול"ת ובפ' במה מדליקין אמר רבא הוא ולא מכשירי' לבדו ולא מילה שלא כו' משמע דרבא לית לי' ה"ט. ויתכן בעיני ע"פ מ"ש התוס' יבמות (ה.) דמסוגי' דהתם משמע דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל וממילא הסברא נותנת דאם העשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל שזה היא ל"ת ועשה הקל שהותר לאחרים מכ"ש דקיל היכי שמותר להעושה בשביל עצמו ולא נאסר המלאכה רק לצורך גבוה ולפי"ז א"ש היטב בשלמא בפ' במה מדליקין לענין שריפת קדשים ביו"ט דהבערה הותרה להדיוט וכן מילה שלא בזמנה ביו"ט דכל איסור מלאכה במילה מפני שהוא חובל וחובל הוא תולדות שוחט כפרש"י מס' שבת (ק"ז:) ובתוס' פ' כלל גדול (ע"ה.) ד"ה כי כו' והרי השחיטה הותרה ביו"ט. ובלא"ה הא חובל הוי מקלקל וכל התיקון הוא מפני שהוא מצו' ואלו אין בה מצו' והוא עושה להדיוט פטור ואינו בכלל איסור ולהכי קיל טפי ועשה דוחה ל"ת ועשה כה"ג ויתכן דרב אשי פליג וס"ל דאפי' כה"ג נמי עשה לא דחי עשה ול"ת כמ"ש התוס' יבמות שם דבש"ס ב"מ משמע דלא דחי אפי' עשה ול"ת שאינו שוה בכל משא"כ כתישה דהוא תולדה דטוחן לא הותר אפי' להדיוט כדאי' בירושלמי הובא בתוס' ריש ביצה וגם בגמ' דילן איכא כמה אמוראי דס"ל דשחיקת תבלין בעי שינוי אפי' ביו"ט ובפ' תולין (קמ"א.) אמר רב יהודה הני פלפלי מידך חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא נמי ושי' השאלתות דמיירי ביו"ט וע' ברי"ף ובתוס' שם. ובפ"ק דביצה "י"ד.) א"ל רב אחא ברדלא לברי' כי דייכת אצלי אצלויי ובאור זרוע ה' פסחים (סי' רמ"ח) הביא הגי' ומדאמר לי' רבא לרב אחא ברדלא ע"ש מוכח מזה דרבא ס"ל דטחינה לא הותרה ביו"ט אלא ע"י שינוי וכשי' הירושלמי וע' בר"ן ריש פ' אין צדין. ודע דהא דמקשה הירושלמי ביצה (פ"ק ה"ג) מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ופי' הק"ע והפ"מ כיון שהותר החרישה לצורך כיסוי דם חי' ועוף נימא דהותר שלא לצורך יו"ט והתנן יש חורש תלם אחד וחייבין עליו משום שמונה לאוין כו' וכלאים ושביעית ביו"ט כו' מכות (כ"א:) ושם בגמ' החופה בכלאים לוקה כו' האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה כו' ולילקי נמי משום זורע ביו"ט כו' יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט ע"ש. ולפי"ז קשה לי מה זה הוכחה ומה זו קושי' של הירושלמי אדרבא נימא דמשנתינו דתנן שיחפור בדקר ויכסה מסייע לר' יוחנן דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך אוכל נפש ובאמת אמרינן מתוך שהותרה חרישה לצורך כיסוי הותרה חרישה ואינו לוקה והא דמחייב משום שמונה לאוין אינו משום חרישה אלא משום זורע וזורע לא הותרה ביו"ט וע' בפני יהושע שכתב שזורע לא משכחת כלל לצורך אוכל נפש ביו"ט וע"ש בחי' פ"י ביצה (י"ב.) ובמס' פסחים (מ"ז:) מקשה מי אמרינן הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב עלי' משום שמונה לאוין כו' וכלאים בכרם ושביעית ביו"ט כו' ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזו לכיסוי ד"צ כו' וכ' התוס' שם ד"ה כתישה כו' פרשב"ם אחרישה לא לחייב דאם יתרמי לי' ד"צ פטור משום שיהי' מלאכה שאין צריכה לגופה והק' התוס' עליו דהא הא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור זה רק בבית דהוי מקלקל והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח השדה ואפי' אי הוי שם, ד"צ חייב אי חורש בשדה שלו ע"ש. והק' הג' רמ"ז א"ש או"ח (תצ"ח) הא המשנה חשיב כלאים ובשדה שיש בה כלאים ב"ד מפקירין כל השדה וכ' הסמ"ע סי' (רע"ג) דאין הב"ד צריכין להפקיר השדה אלא דממילא מעצמה הוי הפקר