מהרא"ש קלט

משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע והדברים סתומים ואנהיר לן הא מילתא בגליון הש"ס שם להג' מהרמ"ז ז"ל עפ"י מ"ש הר"ן ספי"ד דשבת בד"ה ולפיכך כו' לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה אלא תולדה היא כעין מפרק שהיא תולדה דדש ולא דמי לדש אלא היכי שצריך למשקה ע"ש ולפי"ז בקוצר לצורך עשבים פשיט להירושלמי דפטור משום יפוי קרקע כיון דיפוי קרקע אינו אב מלאכה כי אם תולדה דחורש ואם אינו צריך אין כאן מלאכה כלל דלא דמי לחורש אבל בקצר לייפות חייב משום קוצר דאב בפני עצמו הוא ע"ש ודברי פח"ח. איברא דבאמת לא דמי כלל למ"ש הר"ן דבשלמא בסחיטה והמשקה הולך לאיבוד שפיר כ' הר"ן דאין כאן מלאכה כלל דאין זה תולדה דדש דבדישה האוכל נשאר אצלו קיים ואין לנו נפקותא אם הוא צריך לגופה של מלאכה או לא אבל בסוחט והמשקה הולך לאיבוד אין כאן מלאכה וכן מוכח בתוס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' ע"ש. וממילא ה"ה בקוצר לצורך עשבים והוא מייפה את הקרקע שפיר יתכן דלר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ה"נ דחייב משום יפוי הקרקע כיון דעכ"פ נהנה ביפוי הקרקע. אכן לפי מה שבארתי דברי התוס' דפ' כלל גדול דדוקא זומר וצריך לעצים חייב משום קוצר אבל באין צריך לעצים פטור אפי' לר' יהודה הביאור בירושלמי נכון היטב כנ"ל. ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם בה' שבת דבשלמא מכבה גחלת של עץ שזה הוא אב מלאכה שהכיבוי היתה במשכן לצורך פחמין א"כ אפי' במכבה בשביל שלא יזיק ברה"ר מ"מ לר' יהודה חייב דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליו אבל במכבה גחלת של מתכת וכן בהאי דמס' יומא דמלבנין עששיות להחם המים אפי' בודאי מצרף זה הוי רק תולדה של מכבה להרמב"ם ולרש"י והראב"ד מצרף תולדת מכה בפטיש והעושה תולדה ואין צריך לגופה אפי' לר' יהודה פטור דלא חשיב מלאכה כלל וז"ב בעזה"י ובמסכ' ביצה (כ"ג:) מהו לעשן כו' מפני שהוא מכבה כו' פרש"י והוא אב מלאכה ואינו מובן מה בעי רש"י בזה ולפימ"ש א"ש היטב דהש"מ שם הק' על פרש"י דהא הוי מלאכה שא"צ לגופה דהא אין רצונו בכיבוי לעשות גחלים ואין זה קושיא דיתכן דס"ל כר"י מיהו עכ"פ בתולדה גם ר"י ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור ולהכי פרש"י והוא אב מלאכה ודו"ק. ולפי"ז א"ש דכי מקשה הגמ' ביצה אהא דתנן יחפור בדקר והא עביד גומא לא מצי להקשות והא איכא משום חורש אפי' לשי' הפוסקים דבדקר נעוץ נמי איכא משום חופר דיתכן דחופר הוי רק תולדה דחורש וכדאי' מפורש בירושלמי פ' כלל גדול (ה"ב) וכיון דא"צ אלא לעפרה כ"ע ס"ל דפטור ולא חשיב מלאכה כלל ולהכי מקשה והא קא עביד גומא וגומא הוי אב מלאכה שהיתה במשכן כדאי' בריש פ' הבונה וכן הוא מפורש בתוס' שבת (צ"ד.) א"כ אפי' א"צ לגופה עכ"פ חייב לר"י אכן כי משני הש"ס כדר' אבא פרש"י והוי מקלקל ממילא אין כאן מלאכה כלל לא משום בונה ולא משום חורש ול"ש לומר דחופר לצורך מצו' הוי מתקן לר"י דז"א דכל עיקר דס"ל לר' יהודה דתיקון מצו' מהני זה רק משום דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב ממילא אפי' אם אין התיקון בגופה של מלאכה רק לצורך מצו' נמי חשיב מתקן אכן בחופר דהוי רק תולדה וגם ר"י ס"ל דלא חשיב מלאכה אלא בצריך לגופה ממילא לא שייך לומר דהמצו' חשיב תיקון דאכתי יש בזה משום אין צורך לגופו לשי' רש"י בפרש"י שבת (ק"ו.) וזה נכון לשי' הפוסקים דחופר הוי רק תולדה אכן הרמב"ם כ' להלכה דחופר הוי אב מלאכה וס"ל כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב עליו וכ' והלכה דמקלקל בחובל ומבעיר פטור וע"כ דס"ל כר"י דתיקון מצו' מחשיב תיקון גמור ממילא אם שחט לא יכסה אלא דיעבד בנתקו דהוי מתקן ע"י המצוה וז"ל הרמב"ם ה' שבת (פ"ז ה"ב) כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם המה הנקראין אבות מלאכות כיצד הוא ענינם אחד החורש או החופר או העושה חריץ ה"ז אב מלאכה וכ' הכ"מ כ' הרמ"ך כו' דלא הוי במשכן קרי לה תולדה וחופר כו' לא הי' במשכן ע"ש. ונפלאתי שהר"מך מקשה מצד סברא ובאמת הדין מבואר בירושלמי פ' כלל גדול דהחופר והעושה חריץ או הנועץ הוא תולדה דחורש. אכן הרמב"ם מפרש מה שאי' בגמ' דילן במס' שבת (ע"ג:) החופר והחורש והחורץ כולן מלאכה אחת הן הכונה שענינם אחד וכלן אבות וכן הוא בחי' הר"ן וכן הוא באור זרוע ה' שבת (סי' נ"ד) ונראה דבהכי פליגי האמוראים בירושלמי ביצה שהבאתי לעיל בהא דמקשה על הא דתנן יחפור בדקר מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ומשני ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה. הביאור יתכן בזה דס"ל חופר לא הוי חרישה ממש אלא תולדה שדומה באיכות הנפעלים דמרפוי ארעא וכיון דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אפי' לר' יהודה לא חשיב מלאכה ור' אחא בשם ר' אילא דמשני דר"ש הוא אבל לר' יהודה חשוב מלאכה אפי' באינו צורך לגופה ה"ט דס"ל חופר הוי אב מלאכה ואי משום דמקלקל כיון דעושה מצוה חשיב מתקן ודו"ק. ודע דשי' רש"י בפ"ק דביצה (י"ב:) דאמרינין מתוך שהותרה לצורך הותר שלא לצורך אפי' שלא לצורך כלל והתוס' השיגו והרבו להקשות על פרש"י ומהירושלמי הנ"ל דמקשה מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט מוכרע ומבואר