מהרא"ש קלז

אמרינן דמחויב להביא שמינה אבל בקנה ס"ת משעה שקנה יצא חובת מ"ע וכבר קיים המצו' ואסור למכרו וזה נכון היכי דקנה ס"ת הכשר באין חשש פסול משא"כ בנידן שאלתינו שיש לחוש שלא יצאו ידי חובת המצו' כלל ע"כ מחויבים להדר המצו' ולקנות ס"ת כשרה ומהודר ודו"ק: ה) וחזינא לרב גדול הוא נהי גיסי ה"ג ז"ל שכ' בתשו' הנספחת לס' נחלת יעקב והתעורר במה שאנו נותנין לסופר לכתוב ס"ת ויוצאין בזה מצות וכתבתם לכם כמ"ש הרמב"ם וגם אנו יוצאין ידי חובת קריאה בציבור אף בפ' זכור שהוא דאו' הא אין ע"א נאמן להוציא מחזקה ואיך פוטר א"ע מחזקת החיוב שחל על האדם ולהנ"ל הדבר נכון דאף דמבואר בש"ס עירובין (צ"ו:) המוציא ציצית בשוק פסולין דטרח אינש לעשות פתילי חיטין כעין ציצית אבל בס"ת דהלין כתב' מעיד הפעולה על פועלה שנכתב בכשרות לשם קדושת ס"ת דמי פתי יטריח א"ע בעבודה קשה לדקדק באותיותי' עם התגין ופתיחה וסתומה עפ"י התורה והמצו' ולמה יחטיא המטרה לכתוב שלא לשמה. ומבלעדי זאת נכון הדבר היטב עפ"י מ"ש בחי' בפ' האשה רבה (צ"ד:) בפרש"י ד"ה וגיסו בעל אחות אשתו ובא ע"א ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעלך כו' והתוס' כ' בד"ה ואע"ג כו' ומיירי באמרו לו שני עדים שמתה אשתו ועד אחד על גיסו אבל בע"א על מיתת אשתו אינו יכול לישא אחותה וע' במהרש"א שם ובב"י באה"ע כ' דרש"י לא ס"ל כהתוס' והוא פלאי דהא משנה מפורשת הוא אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאשא את אחותה ובגמ' שם (צ"ד.) דייק הש"ס הא עד אחד מהימן פרש"י ד"ה סיפא כו' בתמי' מי מהימן ע"א לומר מתה אשתך לישא את אחותה. והנ"ל עפ"י מה דאי' בפ' עשרה יוחסין (פ) סוקלין ושורפין על החזקות והרמב"ם בה' סנהדרין פט"ז) כ' דא"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו הוחזק בעד אחד כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא אשה זו גרושה היא ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור הוחזק בע"א ע"ש ובפ' החולץ (ל"ט:) אישתמודעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' קרוב והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא וכ' הרי"ף דאפי' אשה או קרוב מהימן משום דלא אמלתא דאיסורא ולא אממון קא מסהיד אלא גילוי מלתא בעלמא וע' ב"י אה"ע סי' (קס"ט) ובב"י סי' (קנ"ז) הביא מ"ש הריב"ש תשו' סי' (קפ"ב) שנראה לו לפי לשון הרי"ף שאין אשה וקרוב נאמן לומר זה אחיו כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאז אין מעידין לא על ממון ולא על איסור ע"ש. ועפי"ז מכוון היטב לשון הש"ס אין האיש נאמן לומר כו' שאשא את אחותה מבואר מזה שמעיד לתכלית הזה הרוצה שישא את אחותה ובזה מסתבר דאינו נאמן להתיר המוחזק אצלינו באיסור כיון שמעיד ביחוד להפקיע חזקת האיסור אכן רש"י ז"ל דקדק בלשונו שכ' לפרש וגיסו בעל אחות אשתו ובא עד אחד ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעלך מזה נראה בעליל דבשעה שהעיד לזה שמתה אשתו לא הזכיר לו שגיסו בעל אחות אשתו מת נמצא דלא העיד לא על ממון ולא על איסור ובזה שפיר מהימן: ובפ' האשה שלום (קי"ז.) אר"נ באת לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ונותנין לה כתובתה תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה מ"ט אדעתא דכתובה אתאי ע"ש. וממילא יצא הדין לגבי סופר סת"ם דבשעה שהקונה לוקח הס"ת אטו שואל ממנו אם הס"ת כשר לקרות בו ולצאת בו י"ח מצו' של וכתבתם הדבר ידוע וברור שכל כותב סת"מ כותב לשם קדושת ס"ת ומקדש האזכרות וזה אינו נוגע לעדות ממון או להוציא חזקת החיוב של אחרים וזה רק היכי דאין שום ריעותא לפנינו אבל היכי דהכתב מוכיח ההיפך שלא נסתם רק כמתלמד ונער יכתבם המנוער מחכמה וריק מיראת ה' פשוט שטוב הדבר לבחור בטוב ולקיים מצוה זא"ו שיהי' עצהיו"ט ונאה. הנלע"ד כתבתי וחתמתי אלכסנדר שמואל היילפרין סי' לח ב"ה. דרוש ליו"ט: בש"ס ביצה (ז:) פסקא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קא עביד כתישה כו' והא קא עביד גומא כדר' אבא דאמר החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור. וברמב"ם ה' יו"ט (פ"ב) כ' וז"ל מי שהי' לו דקר נעוץ מעיו"ט ונתקו ביו"ט ה"ז מותר לכסות משמע דוקא נתקו בדיעבד אבל לכתחלה אסור וזה נגד משנתינו דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ע"ש בלח"מ. וחלקי אמרה נפשי רואה אנכי דברי הרמב"ם מבוארין בירושלמי ביצה פ"ק (ה"ג) דאי' שם ר' חיי' בשם ר' יוחנן המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ר"ש בן לקיש אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד התיב ר' אבא בר ממל על הא דר' יוחנן מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה ר'