מהרא"ש קלג

בחיטין הכשרים ול"ש אין מבטלין איסור לכתחילה בזמן ההיתר. איברא דקשיא לי מגמ' מנחות וכי קאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל ה"מ היכי דאפשר לי' למהוי כותי' אבל היכי דלא אפשר לי' למהוי כותי' בטל ובהא קמיפלגי דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינין ור' חנינא סבר בתר בטל אזלינין ורב ע"כ לא ס"ל כרב חסדא דהא רב ס"ל במס' חולין פ' גיד הנשה (ק.) דכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה אף שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה וע"כ דרב ס"ל דבתר בטל אזלינין והוי מין במינו ומה"ט כ' התוס' מנחות שם ובמס' זבחים (ע"ג:) להוכיח דרב חסדא לא ס"ל כר' חייא ע"ש ולפי"ז קשה לי מהא דאי' בפ' כל שעה (כ"ט:) אמר רב חמץ בזמנו כו' אלא במשהו כו' רב לטעמי' דרב ושמואל דאמרו כל איסורין שבתורה במינו במשהו כו' ע"ש והרי רב ס"ל בתר בטל אזלינין וחמץ אי אפשר להיות היתר בפסח דאפי' כי מיעפשא נמי אסור וחייב לבערו כדאי' במס' פסחים (מ"ה:) וע' ברמב"ם ובראב"ד ואף דלכי מיפסל מאכילת כלב יהי' היתר לא חשיב אפשר להיות כמוהו כמ"ש התוס' זבחים ובמס' מנחות (כ"ב:) ד"ה מכאן כו' דמשקין של תרומה לא חשיב אפשר להיות כחולין כיון דלכי מסרחא אין שם משקה עליהן ע"ש וה"ה ה"נ לענין אוכל בשלמא נבלה אינה בטלה בשחוטה דנהי דאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה מיהו עכ"פ אפשר לנבלה שתעשה שחוטה ורב ס"ל בתר בטל אזלינין והיכי דאפשר שהאיסור יהי' היתר חשיב מין במינו ונבלה מכי מיפסלה מאכילת אדם אף דלגבי טומאת אוכלין קרוי אוכל מיהו לא חשיב ראוי לגר וסר ממנו איסור נבלה ולהכי חשיב מין במינו וחשיב אפשר להיות כמוהו אבל בחמץ דחייב לבערו אפי' בעיפשה אף דבנפסל מאכילת כלב נעשה היתר הרי אז לא חשיב אוכל כלל ואין זה בכלל אפשר להיות כמוהו כיון דלכי נפסל מאכילת כלב אין שם אוכל עלי' ועפרא בעלמא הוא מה"ט דמשקה לא חשיב אפשר להיות כמוהו כיון דלכי מסרחה אין שם משקה עליו. והנ"ל עפ"י מה דאנהיר לן המקור חיים סי' (תמ"ב) הטעם דפת שעיפשה חייב לבער אף דבחמץ אכילה כתיב וכיון שעיפשה הוי שלא כדרך אכילתה אפ"ה חייב בביעור דנהי דלאו ליכא מיהו בעשה דתשביתו לא כתיב אכילה ולהכי אפי' כי מיעפשה חייב לבער ע"ש אמנם זה נכון בשיעור חמץ כזית אבל בכל שהוא דליתא למ"ע דתשביתו ולא לאו דב"י וב"י כמ"ש הח"צ בתשובה ובלא"ה לענין מ"ע כבר כתבו דפחות משיעור ליכא מ"ע כלל א"כ שפיר אמרינן דחשיב מין במינו דהרי אפשר להיות כמוהו דלכי מיעפשא ונפסל מאכילת אדם תו ליכא איסור אכילה כיון דהוי שלא כדרך אכילתו וגבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא בהנאה גמורה וכמ"ש התוס' מס' ע"א (מ"ג:) ד"ה אמרו לו כו' ע"ש ומשום חיוב עשה דתשביתו נמי ליכא כיון דהוי פחות מכזית אמנם הא תינח בתוך הפסח כשנתערב בתבשיל כשהמבטל אינו ראוי לצאת בו ידי חובת מצה ואין אנו דנין רק על איסור חמץ להכי חשיב מין במינו דאזלינין בתר בטל דאפשר להיות היתר משא"כ חיטין המבוקעין שנתערבו בחיטין שאינם מבוקעין קודם הפסח בזה יש לנו לדון אם ראוי מזה לאפות מצה לצאת בו ידי חובת מצה שוב חשיב אינו מינו כיון דאותן המבוקעין נהי דבטלו לענין איסור דאין שם איסור חמץ עליהו מיהו לצאת בהן י"ח מצה אינו מצטרף ולא אפשר להיות כמוהו דהתורה אמרה בערב תאכלו מצות והחמץ אינו מצה ובמס' מנחות שם מקשה הגמ' תבלין מי קא הוי מצה ובמס' זבחים (פ:) צלוחית שנפל לתוכה מים כ"ש רא"א יזה שתי הזאות וחכמים פוסלין וכ' התוס' ד"ה תנן כו' חומרא דמי חטאת הוא דמדאו' בטל ברובא ובס' מזבח כפרה שם כ' נראה דאע"ג דאין יכול לאסור מ"מ הוא עצמו אינו נעשה כמבטל כו', ע"ש ולפי"ז שפיר ס"ל לרבא בהאי ארבא דחיטי דטבעה בחישתא דלא אפשר לערב בחיטין ולבטל משום דהוי מין במינו דס"ל לי' לרבא מין במינו לא בטל ואפי' לשי' הר"ת בתוס' מנחות שם שכ' דר' יהודה ס"ל מין במינו לא בטל זה רק בלח אבל ביבש בטל מיהו בחיטין קודם הפסח י"ל דלא בטל כיון דהוי היתר בהיתר לא בטל כמ"ש הר"ן במס' נדרים (נ"ט:) ואינו בתורת ביטול בהגיע זמן האיסור ערב הפסח אחר חצות ואז הוי קמח בקמח דחשוב לח בלח משא"כ לפי מה דקי"ל מין במינו בטל שפיר יכול לערבן ודו"ק: (ג) ועוד נראה בעיני דבנידן שאלתינו קיל טפי דכבר כתבתי מ"ש הנ"ש לחלק דניקור הרחיים לא בעינין רק בתוך שלשים לפסח אבל קודם שלשים לא בעי ניקור כלל ואנא אסברא לעיל אות (א) דה"ט משום דכל עיקר דבעי ניקור הרחיים היינו משום דאין מבטלין איסור לכתחילה ואף דקודם הפסח זמן היתר הוא אפ"ה אסור משום דחמץ שמו עליו וחל עלי' חובת הביעור אצל המפרש והיוצא בשיירא תוך שלשים למועד ושי' החולקים עליו נראה דמסתבר להו דחמץ שמו עליו וחשיב איסורא כיון דהיכי דמפרש ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפי' מראש השנה חל עלי' חובת הביעור כש"ס פסחים (ו.) אכן זה רק בחמץ גמור אבל בחיטין שנמצאו בו ציבולוס דאין המשקה היוצא מהם רק מי פירות דקי"ל דמי פירות אין מחמיצין ולשי' הר"ת אין מחמיצין כלל