מהרא"ש יג

התוס' צריכן ביאור חדא מהיכן משמע להו דמסתמא לא ביטלוה ותו כיון דהתוס' כתבו בפשיטות שלא הי' יכולים לבטל משום דמעלין בקודש ואין מורידין א"כ למה הוצרכו לומר דמסתמא לא ביטלוה. והנראה בכונתם עפ"מ מה דאי' במס' עירובין (ע"ט.) חריץ למטיימי קאי אלא בית למיטיימי קאי ע"ש. ולהכי פשיט להו להתוס' כיון דאינדרינא לאו למיטיימי קאי אמרינן דמסתמא לא ביטלוהו שם. ובמס' עירובין (ק"א:) נגר שיש בראשו גלוסטרא ר"א אוסר ור' יוסי מתיר וכ' הריטב"א דר' יוסי מתיר דס"ל גלוסטרא משוי לי' כלי ובכלים לא מחזי כבונה שאין אדם מבטל כליו ואף ר"א מודה בכלי גמור ע"ש. והקשיתי מהא דאי' במס' שבת (קנ"ז.) מעשה בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול ב"ב שפקקו את המאור בטפיח כו' ומדבריהם למדנו שפוקקין כרבנן ולדברי הריטב"א מה למדנו מדבריהם שפוקקין כרבנן הא בכלי גמור כטפיח גם ר"א מודה דלא מחזי כבונה שאין אדם מבטל כליו וע"כ לא פליג ר"א אלא בפקק החלון דמבטל לי' ומחזי כבנין כש"ס סוכה (כ"ז:) ע"ש. והנ"ל עפ"י מה דאי' בפ' חלון (ע"ט.) טומאה אשבת קא רמית שאני איסור שבת דאפי' ארנקי מבטל ובפ"ק דסוכה (ד'.) כרים לא הוי מיעוט אע"ג דבטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם וכ' התוס' שם לא דמי לארנקי כו' ע"ש וכונתם מבוארת דל"ש לומר בטלה דעתו אצל כל אדם היכי דעושה תיקון להנצל מאיסור ואפי' כיס מלא מעות מבטל דאסור לטלטל הארנקי בשבת ע"ש ולפי"ז א"ש מ"ש ומדבריהם למדנו שפוקקין כרבנן דאלו לר"א אין פוקקין דאף דבעלמא בכלי גמור גם ר"א מודה דשרי דמן הסתם אין אדם מבטל כליו מיהו במעשה של ר' צדוק שהי' כהן ופקקו את המאור להנצל מטומאה ולהציל אוכלין ומשקין של קודש דאית בזה מ"ע כפרש"י סוכה (ל"ה:) ע"ש. ובזה אפי' ארנקי מבטל. ולפי"ז בהאי בי כנישתא דהוית פתיחא להאי אינדרונא דהוי בה מותנא ובעי כהנא לצלויי שפיר י"ל דמן הסתם ביטלוה לסתום הפתח הפתוח לבי כנישתא ולפתוח פתחא אחרינא לחוץ והיכי דפרץ פצימיו בעלמא נמי אמרינן דסילק זכותו אלא אפי' היכי דלא סילק פצימיו דבעלמא אמרינן הי' סתום וביקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו כיון דלא סילק פצימיו גלי דעתי' דסופו לפתחו כש"ס ב"ב (י"א:) מיהא בבהכ"נ י"ל דמסתמא ביטלוהו ולהכי כ' התוס' דאדרבא כיון דמעלין בקודש ואין מורידין א"כ מן הסתם לא ביטלוה ודוק. וחזינא למי שהק' מה הורדה יש בזה אם יבטלוהו והס"ת יהי' מונח שמה כמקדם ולכן הוכיח דאסור לשנות מקום ארון הקודש ובמח"כ לא הבין פשט דברי התוס' וביאור דבריהם עפ"י מה דאי' במס' מגילה (כה:) בני העיר שמכרו כו' בהכ"נ לוקחין תיבה וכ' הר"ן מקום שמניחין בו ס"ת והוא קדוש יותר מבהכ"נ ושם בגמ' (כו:) הני זיבולי דחומשי וקמטרי דספרי תשמיש קדושה נינהו פשיט' מ"ד הני לאו לכבוד עבידי לנטורי בעלמא עבידין קמ"ל ושם בהג"א כ' וז"ל וארון שהוא עשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד הס"ת הלכך לית בי' משום קדושה ובמס' עירובין (ק"ד:) אי דמבטלה מוסיף על הבנין ע"ש ולפי"ז אם הי' מבטלין התיבה תו הוי בנין מחיצה כמ"ש התוס' ב"ב (כ.) וזה גופא חשיב הורדה דמעיקרא חשיב תיבה תשמיש קדושה וכי נעשה מחיצה אין בו רק קדושת בהכ"נ ואפי' אם ישתמשו בהך תיבה להניח בו הס"ת דינו רק כארון העשוי בבית חומה דלית בו משום קדושת אה"ק. וכן הבין המרמ"ל ע"ש: ובפ' בני העיר (כו:) אמר רבא האי בי כנישתא חלופי וזבינא שרי אוגירה ומשכנה אסור מ"ט בקדושתיהו קיימי וע"ש בר"ן ולפי"ז אם הי' דעתם לבטל האי תיבותא ולהניח הס"ת בתיבה אחרת הי' רשאים לבטלה דחלופי שרי אלא כיון שהי' בדעתם להשתמש בה להניח הס"ת כמקדם תו לא הי' רשאים לבטלה דאכתי בקדושתה קאי והביטול הוי הורדה דנעשה כבנין חומה כנ"ל. אפס לפי"ז אין מקום למה שהוכיחו התוס' דלא הי' יכולין לבטלה משום דמעלין בקודש ואין מורידין אדרבא נימא דבטלוה ונתנו הס"ת בתיבה אחרת במקום שהי' מכבר ובזה אין כאן איסור הורדה דחלופי וזביני שרי דפקעה הקדושה וע"כ יהי' מוכח מזה דהתוס' ס"ל כשי' הרמב"ן הובא למעלה (סק"א) דלא אמרו חלופי וזביני שרי אפי' למשתי בי' שכרא אלא בבית הכנסת אבל בתשמישי קדושה לעולם בקדושתיהו קיימי ואפי' בחלופי ודוק: י) ובמס' כלים (פ"כ מ"ד) עריבה גדולה שנפחתה עשאה אבוס לבהמה אעפ"י שקבעה בכותל טמאה וכ' הר"מ בפה"מ עד כו' לפי שהכלי אשר מק"ט כפי צורתו כאשר יקבע בכותל או בארץ הנה הוא מק"ט כמו דף של נחתומין כו' ואמנם יהי' המחובר לקרקע כקרקע ולא מק"ט אצל חכמים כאשר נעשה זה הדבר מתחילה בקרקע כו' ע"ש. ותמהו עליו שסותר לגמ' מפורשת מס' ב"ב (ס"ו:) דמבואר שם דלא מהני קבעה ולבסוף חקקה אלא בשאובה דרבנן אבל לא בדף של נחתומין בטמא מה"ת ע"ש. ושם בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח את האיצטרובלין מהו לזרעים והק' בשיטה מקובצת למה נקט הבעיא לענין הכשר זרעים ולא לענין ק"ט וכ' בשם התוס' דזה פשוט דאיצטרובל