מהרא"ש יב

שלא כדרך הנאה אסור לזר היכי דעושה הנאה של כילוי לצורך ישראל ודוק: (ח) אמנם בפ' כל הזבחים (ע"א.) כ' התוס' ד"ה אפי' כו' דה"ט דקדשים ימותו כולן ולא התירו ע"י דניכבשינהו דניידי דחיישינין לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין כו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו עי"ש מוכח מזה דמשמע להו להתוס' דאפי' בקדשי מזבח נמי איכא איסור מה"ת אפי' שלא כדרך הנאתו וכבר דקו בזה רבנן. ובירושלמי מס' שבת (פי"ד ה"ד) ר' אבוהו בשם ר' יוחנן הכוסס חיטי תרומה לוקה ובפי' הק"ע הכוסס חיטי כו' אע"ג דלא אכלן כדרך אכילתן חייב דמ"מ נהנה ואינו מזיקו לאפוקי כוסס שעורים ושם בגמ' הכוסס חיטים של תרומה כו' רבי אומר אומר אני שהוא משלם קרן וחומש וכ"כ הרמב"ם להלכה בה' תרומות (פ"י ה"ז ע"ש וע"ש בכ"מ). ובמס' מעשר שני (פ"ב) מעשר שני ניתן לאכילה כו' ע"ש ושם בירושלמי אם ביקש לאכול תרדן חיין או לכוס חיטין חיין אין שומעין לו ע"ש. ובפ' בכל מערבין (כ"ט.) חיטין ושעורין לאו בני אכילה נינהו ע"ש. ובפ' כל שעה (כ"ד:) אמר ר' אבוהו בשם ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן כו' למעוטי שאם אכל חלב חי כו' אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן כו' למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור והמל"מ (יסה"ת פ"ה) אסברא לן דלהכי אמרו בגמ' וכ"ש אוכל חלב חי משום דזה שהניח החלב ע"ג מכתו לגבי דידי' שיש לו מכה הוי דרך הנאה. אלא דכיון דלכ"ע אין דרך הנאה של חלב לרפואה להכי אינו לוקה ומכ"ש אוכל חלב חי דגם לגבי האוכל אינו דרך אכילתו ע"ש. ולפי"ז תמוה בעיני מ"ש התוס' בפ' כל שעה (כ"ו.) דלהכי שרי ליהנות מצלו של היכל דאין זה דרך הנאתו ויליף חטא חטא מתרומה דכתיב בה אכילה והא בתרומה גופא חייב בכוסס חיטי שלא כדרך אכילתו מכ"ש דחייב היכי דנהנה שלא כדרך הנאתו מן המוקדשין. והנלענ"ד בזה עפ"י מה דאי' במס' מעילה (י"ח:) אין מעילה אלא שינוי כו' וכ' התוס' שם ד"ה ואומר כו' פי' דשני פנים האחד שינוי דהנאה אפי' בלא שינוי רשות כמו בסוטה ועוד יש שינוי אחר בלא שום הנאה כגון שמוציא מרשות הקדש ומכניס לרשות הדיוט כמו בע"א דהוי שינוי בלא הנאה והקשו איך יליף מסוטה הנאה בלא שינוי רשות והא גם בסוטה איכא שינוי רשות מרשות הבעל לרשות הבועל וניחא להו דאין זה שינוי רשות שהרי היא אינה מניחה את בעלה במה שמזנה תחתיו אכל מע"א מייתי מה שמניח עבודת הקודש והולך ועובד ע"א ע"ש. ונראה בעיני הא דלא ניחא לרבותינו התוס' בפשיטות דבסוטה ליכא הוצאה מרשות הבעל דהא לא נפקעו הקדושין כתוס' יבמות (מ"ט:) ד"ה סוטה כו' ע"ש דא"כ אכתי תקשה דע"א נמי לא פקע רשותו של גבוה דאעפ"י שחטא ישראל הוא וישראל מומר שקידש קדושיו קדושין כש"ס יבמות (מז:) אלא ע"כ עיקר החילוק דסוטה אינה מניחה את בעלה אבל מומר מניח עבודת הקודש. ובש"ס כריתות (יח:) כי מכפר יוה"כ אאיסורא אבל ממונא לא מכפר ע"ש. מבואר מזה דמועל בהקדש מלבד איסור הנאה איכא איסור גזלה דאחסר ממון גבוה. ובמס' יומא (פ"א.) זר שאכל שזיפין של תרומה והקיאו השני משלם דמי עצים וכ' התוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה מפני שהתרומה נמאסת בלעיסה ונתחללה כדאמרינן בפ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ע"ש, ועיין תו"י יומא שם. ועיין פ' האיש מקדש (נ"ד:) מבואר שם דאפי' למ"ד הקדש בשוגג אין מתחלל זה רק בהוצאה שנתנה לחברו אבל באכילה או שמן דהקדש והדליק בו מעל שהרי כילה אותם מן העולם כפרש"י שם. ובתוס' שם ד"ה לא כו'. ולפי"ז א"ש היטב דבשלמא בכוסס חיטי של תרומה וכן במניח חלב של מוקדשין ע"ג מכתו הרי אפסדי' להקדש והוציאו מרשות הגבוה לרשות הדיוט אף דלא חשיב הנאה דכוסס חיטין הוי שלא כדרך אכילתו ומניח החלב לרפואה הוי שלא כדרך הנאתו מיהא מעל משום הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט דזה יליף מעילה מע"א דפגם ולא נהנה מעל: ובפ' כל שעה (כ"ו.) אמרו קול ומראה וריח אין בו משום מעילה דאלו אית בהו מעילה נהי דליכא הוצאה מרשות לרשות ולא אחסרי' להקדש שום ממון מיהו כיון דחשיב הנאה אית ב' מעילה דיליף מסוטה כנ"ל אכן בנהנה מצילו של היכל דאין בה לא הוצאה מרשות לרשות ואין בה משום הנאה דהוי שלא כדרך הנאתו להכי היכי דלא אפשר לכ"ע שרי ודו"ק: (ט) ובמס' ב"ב (כ.) כ' התוס' ד"ה היא כו' ועוד אמר הר"ש דכלי עץ שאינו מק"ט כגון העשוי לנוח נמי לא בעי ביטול דבפ"ב דמגילה גבי האי בי כנישתא דהוית פתחא להאי אינדרונא דהוי בה מותנא ובעי כהנא לצלויי בה עד דאמר להו דלו תיבותא ואותבוה אבבא ואי צריך ביטול מאי מהני האי תיבה דמסתמא לא ביטלוה שם ועוד שלא הי' יכולים לבטלה שהי' ס"ת מונח בה ואסור לשנותה בדבר אחר דמעלין בקודש ולא מורידין. ודברי