מהרא"ש קכח

(ו) ובפ' חלון (פ') מעשה בכלתו של ר"א שהלכ' לבית המרחץ וחשכה לה ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר"ח ואסר כו' ואיבעיא להו משל חמותה עירבה לה ומשום דלא זכתה לה או משלה עירבה לה ומשום דשלא מדעתה וכ' התוס' ד"ה מעשה כו' פי' הקונ' דהאי עובדא בתחומין הוי כו', וי"ל דבעירובי חצרות הי' המעשה כו', ע"ש ובמס' ב"מ (כ"ב) כ' התוס' ד"ה מר זוטרא כו' וכן מבואר בהג"א ובמרדכי שם דאפי' יודע שחברו יתרצה לכשיודע לו אסור לאכלו דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולפי"ז יתכן לפרש האי עובדא דכלתו של ר"א דמיירי בע"ח ומשלה עירבה לה שלא מדעתה ולהכי אסר לה ר"ח דהפת חשיב גזולה אפי' בנתרצית אח"כ וחמותה יודעת בבירור שכלתה תתרצה אח"כ אסור ליקח הפת שלא מדעתה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דחשוב פת גזולה לא קני העירוב בין השמשות אכן רש"י אזיל לשיטתו שכ' דבתרומה דקיימ' לכך ומצוה קא עביד לא חשיב גזל ומהני כלך אצל יפות ועיין בט"ז יו"ד (סי' של"א) ומהני התרומה למפרע א"כ ה"נ לענין עירוב חצרות כיון דקיימ' לכך א"כ לא יתכן לפרש האי עובדא בע"ח דא"כ מהני כי באתה כלתו ונתרצה ולטובתה עבדה חמותה ובזה מהני דאמרינן מדהשתא ניחא לה מעיקרא נמי ניחא לה וכמאן דשוי' שליח דמי, ומכ"ש לשי' הש"ך בחו"מ סי' שנ"ח) שכ' דהיכי דיודע בבירור שיתרצה אח"כ שרי לאכול א"כ בהאי עובדא שבאתה כלתו ונתרצה ומעיקר' סמכה ע"ז ממילא קנ' העירוב למפרע ואמאי אסר לה ר"ח ולהכי פרש"י דמיירי בעירוב תחומין דאין מערבין לאדם שלא מדעתו: ולפי"ז באומר ככר זה עלי לשי' הרמב"ם שפיר משתתפין לו בה דל"ש בזה חשש פת גזול' דהרי יכולין ליטול ממנו בע"כ כמ"ש הר"ן בנדרים כנ"ל כמ"ש בס"ק ד' וכיון דאין הפת גזולה מהני העירוב אפי' שלא מדעתו דזכות הוא לו וניחא לי' למיעבד מצוה ואפי' בכפי' חשיב לדעתו כמ"ש לעיל (סק"ב) ול"ש לומר דעכ"פ חשיב סעודה שאינו ראוי' לו כיון דעכ"פ חזי לאחרינא ול"ש לומר כיון דחשיב מוקצה לדיד' חשיב מוקצה לכל העולם ולאחרינא נמי לא חזי דז"א כיון דמתירין נדרים לצורך השבת לא חשיב מוקצה כדאי' בפ' כירה. וה"נ חשיב צורך שבת כדי שיהי' קונה העירוב ול"ש לומר דאי מיתשל יהי' למפרע הפח גזולה לשי' הרשב"א בנדרים (פ"ה) דז"א כיון דאם יתרצה אח"כ וישאול על נדרו כדי לקיים העירוב אמרינן תיגלי מלתא למפרע דניחא לי' בכך והכפי' נמי חשיב רצון אלא שלא הי' רשאי ליתן ברצון מחמת נדרו כמ"ש לעיל מיהו כי איתשיל הוי כאומר כלך אצל יפות ומהני למפרע אכן לשי' התוס' דלא מהני אפי' ביודע שיתרצה אח"כ להכי אין משתתפין לו בה ודו"ק: סי' לה שפעת שלום ליח"ס הגבירים הנכבדים יראי ה' ובראשם הרב המאוה"ג וכו' מוה' יואל נ"י דאוידזאהן האבד"ק הערץ ברומעניען ה' עליהם יחי' מכתבם הגיע עדי לנכון וצעקתם גדלה ע"ד התועבה הנעשה ע"י השו"ב שלכם ותורף שאלתכם שהשו"ב ר"ג מתחילה בא לק"ק שלא ברשות ואח"כ מפני הלחץ זו הדחק נתפשרו אתו השו"ב שהי' מקודם וכאשר הכירו את ר"ג על נכון המה ראו כן תמהו שמצאו שאין סכינו יפה ורמ"ז כאשר נודע לו הדבר צעק ונתן קולו ברחובות שיהי' נזהרין מלאכול משחיטת ר"ג אכן רח"ש ורא"מ שו"ב עשו שלום באופן שר"ג לא ישחוט רק עופות ושלא ישחוט רק בסכין שלהם שיהי' בדוק מהם וכעת העיד רח"ש שר"ג שחט כל היום עופות ורח"ש בא ומצא אותו שהוא שוחט עופות בסכין פגום ושאל אותו מדוע שחט בסכין הזה והשיב שלא הי' לו אחרת וכעת ר"ג מכחיש את רח"ש ואומר שהחליף את הסכין למען התגולל עליו ורח"ש השיב לו אתה יודע בעצמך כמה פעמים מצאתי סכינך פגום אחר השחיט' וכעת שאלת רבים מהעם מה דינם של השו"ב שידעו שר"ג שחט בסכין פגום והחרישו וגרמו לאכול טרפות ולאסור הכלים של אנשי העיר: (א) תשובה הנה בגוף עדותו של רח"ש יש ריעותא גדולה מלבד שהוא נוגע ובע"ד הרי משים עצמו רשע שהי' כובש נבואתו ולא הודיע לאנשי העיר ולא הזהיר אותם לבל יתגאלו מאכילת בשר פיגול של שחיטת ר"ג וגם לא עשה כדת אשר הניח את ר"ג לשחוט בסכין שאינו בדוק, מאת רח"ש או מר' א"מ והרי רח"ש ורא"מ עברו על לפ"ע לת"מ והיכי דיש בידו למנוע מלעשות איסור והחריש ולא אמר ולא מידי ג"כ עובר על לפ"ע לת"מ כמ"ש המ"ל בה' כלאים (פ"א ה"ו) ע"ש וכן מוכח מתוס' שבועת העדות (ל':) ד"ה אבל כו' ועי"ל דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת והכא כדפי' בקונ' כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ע"ש: ובפ' המדיר (ע"ב) ואלו יוצאות שלא בכתובה כו' מאכילתו שאינו מעושר כו' ה"ד אי דידע