מהרא"ש קכז

כירה (מו:) דמוקצה מחמת נדר חשיב מוקצה לכ"ע ועיין ש"ע או"ח סי' (ש"ח) ובמג"א ובפ"מ שם (ס"ק ע"ט) דמבואר שם דאפי' נימא מוקצה מחמת איסורא לא חשיב מוקצה היכי דחזי לאחר מיהא מחמת נדר הוי כדחי' בידים ומוקצה לבעלים מוקצה לכל העולם וכן מוכח מפרש"י שם בגמ' פ' כירה וכיון דנזיר אסור ביין להכי קשי' לי' לרש"י אמאי מערבין לנזיר ביין הא אינו ראוי לו והוי מוקצה וממילא הוי מוקצה לכ"ע ותו לא חזי לא לדידי' ולא לאחרינא ולהכי הוכרח רש"י להוסיף הטעם הואיל ואי בעי מיתשל כו' וכיון דקי"ל נשאלין לנדרים בשבת לצורך השבת תו לא חשיב מוקצה גם לדידי' כמבואר בגמ' בפ' כירה שם ע"ש ומה"ט מודה סומכוס דמערבין לנזיר ביין הואיל ואי בעי מיתשיל דנשאלין לנדרים בשבת לצורך השבת שיהי' מותר לשתות יין בשבת כמ"ש התוס' עירובין (ל:) ד"ה אלא כו' ע"ש. וזקני המהרש"א בחי' עירובין שם ביאר מ"ש התוס' לצורך השבת שיהי' מותר לשתות יין בשבת ר"ל דבשאלה זו מותר הנזיר בכל יין שבעולם משא"כ לעיל גבי תרומה דלא הותרו לו אלא אותן פירות וכיון דאין צריך להן בשבת לא הוי כבוד שבת ע"ש אכן בפרש"י פ' כל שעה שם ד"ה מערבין מפורש יוצא וכן לישראל בתרומה דאי בעי מיתשיל כו' ע"ש ונראה בעיני דרש"י ס"ל דגם בתרומה איכא צורך שבת דעי"ז שיכול לאיתשולי ויהי' סעודה הראוי לו מהני העירוב וזה הוא צורך השבת והואיל ואי בעי מיתשיל בשבת תו לא חשיב מוקצה כדאי' בפ' כירה שם ושפיר הוי סעודה הראוי מיהא בהך טעמא לחודא משום הואיל ואי בעי מיתשיל זה לא מהני דהרי אין מערבין בשל הקדש. אף דבידו לאיתשולי דהך טעם דבידו לאתשולי לא מהני רק במידי דחזי השתא לשום אדם כמ"ש התוס' עירובין שם ד"ה ולפרוש כו' ע"ש ולהכי מוכרח הש"ס לומר הטעם משום דחזי לאחרינא ושני הטעמים מתאימים זה לזה. אמנם זה נכון היכי דעירב מדעתו אבל לערב שלא מדעתו שיטלו ממנו הככר בע"כ שוב הדרינן לסברא דחשיב מוקצה ולא חזי הככר לא לדידי' ולא לאחרינא דכיון דאסור הככר עליו בקונם ואסור בהנאה ודחיא בידים וחשוב מוקצה לבעלים וממילא הוי מוקצה לכ"ע ולאחרים נמי לא חזי ול"ש לומר הואיל ואי בעי מיתשיל דאין נשאלין בשבת אלא לצורך השבת והיכי דלא הותר לו אלא אותו הככר אין בהיתר הככר צורך שבת כמ"ש המהרש"א כנ"ל מאי אמרת עכ"פ יש בזה צורך שבת בשביל העירוב מיהא היכי דעשו העירוב בע"כ בגזילה שלא מרצונו לשי' הרא"ש בעלמא לא מהני בפת גזולה מאי אמרת כיון דאסור עלי' הככר בקונם יכולין ליטול הימנו בע"כ א"כ אם ישאול על נדרו אדרבא תו לא מהני העירוב דהחכם עוקר הנדר למפרע והוי פת גזולה וכיון דאי מיתשיל על נדרו לא מהני העירוב א"כ לא הוי לצורך כבוד השבת ותו לא מצי לאיתשולי וממילא לא מצי לאיערובי דלא חזי לא לדידי' ולא לאחרינא דהוי מוקצה לכ"ע ולהכי הרא"ש לשיטתו שפיר כ' דהנודר מן הככר בקונם אין משתתפין לו בה ודו"ק: (ה) והנה במה שכתב הקרבן נתנאל דעירוב חצרות נמי מצו' ואמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ולכן משתתפין לו בה והמג"א כ' ע"ז שיש בו הנאה מחמת היתר הטלטול במבוי יש להעיר בזה דבמס' יבמות (קג:) אמר רבא כו' ואחד סנדל של ע"א כו' חליצתה כשרה וכ' הרשב"א בחי' מצות לאו ליהנות ניתנו ואי משום שניהנת שניתרת לעלמא בכך מ"מ עכובא משום מצו' דרמיא עלי' היא ומצו' לאו הנאה היא ע"ש וא"כ ה"נ לענין עירובי חצרות כיון דכל איסור הטלטול בחצר היא מכח המצ' שבאה עליו לעשות עירובי חצרות ושיתופי מבואות והמצו' לאו הנאה. והנ"ל עפ"י מה דאי' בירושלמי מס' שקלים (פ"ב ה"ב) במשנה הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל ובגמ' מקשה מה נהנה ומשני א"ר אבין בשם רבנן דתמן כיון שב"ד ראוין למשכן ולא משכנו כמו שנהנה ולפ"ז לענין עירוב חצרות שהב"ד כופין חשיב הנאה. מיהא יתכן לחלק דשאני התם שהרי לקח בידו ממש השקל ונתנו להקדש א"כ הרי מציל את עצמו בממון של הקדש וישתרשי השקל בזה ששקלו ע"י עצמו ואלו לא שקלו ע"י עצמו הי' הב"ד ממשכנין אותו א"כ הוי נהנה ממש מן הקדש ודו"ק: ובמס' נדרים (לו:) ת"ש תורם את תרומותי' כו' אלא אדעתא דנפשי' כו' וכ' הר"ן ד"ה אלא כו' ואתיא מתני' כחנן דלרבנן לא גרע מפורע חובו דאסור כו' ולי נראה אפי לרבנן שרי כיון דאסיק לקמן דתורם משלו על של חברו טובת הנאה של תורם איכא למימר דתורם ליתן לאותו כהן שהוא רוצה ואדעתא דנפשי' קא עביד ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני מבואר מזה דאף דהמודר משתרשי לי' דלא בעי להפריש תרומה גרמא בעלמא חשיב דממילא מתהני כיון דהמדיר אדעתא דנפשי' קא עביד לתת לאותו כהן שהוא רוצה וה"נ לענין עירובי חצרות דנהי דהוא עצמו אינו רשאי לערב בככר שאסור עלי' בקונם מיהא בני המבוי משתתפין לו בה כיון דבני החצר ואנשי המבוי אדעתא דנפשייהו קא עבדו שהמה יכולין עי"ז להשתמש במבוי ולהתיר הטלטול בחצר לכל אנשי החצר והנודר בגרמא דאנשי המבוי נהנה וממילא מתהני ודו"ק :