מהרא"ש קכו

הרי דאפי' הנאה הבאה לו בע"כ חשיב הנאה והנכון מ"ש לתרץ עפ"י מ"ש הרמב"ם בה' גירושין (פ"ב ה"כ) שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שאינו מחויב אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מ"ע או לעשות עברה והוכה עד שעשה מה שחייב לעשותו אין זה אנוס מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות המצוה ויצרו הרע הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש כחו של יצרו הרע הרי הוא עושה לרצונו ע"ש ולפי"ז באכילת מצה שהוא מ"ע מה"ת אפי' עושה בכפי' חשיב לרצונו ויש לו הנאה. ועפי"ז דן אנכי דודאי לגבי המערב אעפ"י שכופין לעשות עירוב חצרות מ"מ חשיב הנאה כיון דאין זה כפי' באונס וכפי' זו חשוב רצון הנפש והיתר הטלטול בחצר ע"י עירוב החצר הוי כמו אכילת מצה ע"י כפי' דחשיב הנאה מיהו לגבי הנודר מן הככר כיון דכופין אותו לערב אף דשרי עי"ז להשתמש בחצר לא חשיב הנאה דקי"ל הנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה אף דנהנה לבסוף וכיון דלשי' הרמב"ם אנשי החצר נוטלין ממנו שיתופן בע"כ לא חשיב הנאה ול"ש לומר בזה כיון דעושה מצוה אפי' בע"כ חשיב הנאה והוי לרצונו דז"א דהכא הוא להיפך אדרבא אם רצונו בכך חשיב עברה כיון דהככר אסור עלי' בהנאה ושוב אמרינן דודאי אין רצונו בזה ומה שמשתתפין לו הוא הנאה הבאה לו בע"כ בכפי' ומצו' לאו ליהנות ניתנו ולהכי משתתפין לו בה ודו"ק: (ג) ובפ' הדר שם בעי הגמ' להוכיח דכופין אותו על השיתוף וקאמר לימא מסייע לי' כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי ודחי שאני התם דליכא מחיצות וכ' התוס' ד"ה שאני פר"ח דין הוא דכופין דמהני מחיצות אעפ"י שנעשו בע"כ של אדם ולא דמי לעירוב דבין הוי משום דירה ובין משום קנין אין לו להועיל בע"כ של אדם וקשה לי לפימ"ש הקרבן נתנאל דעירוב חצרות נמי מצו' א"כ נימא דכופין אותו משום מצו' לשמוע דברי חכמים ושי' רש"י דבמצו' דרבנן אין כופין כבר דחו התוס' בפ' הכותב (פ"ו) והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' ב"ק (מ) דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין כיון דלכפרה אתו לא בעי משכוני ובמס' חולין (ק"י:) כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' ולפי"ז י"ל דמה"ט אין הב"ד כופין על השיתוף בכדי לקיים מ"ע דרבנן כיון דמועלת לו להתיר התשמיש בחצר ובמבוי לא עדיפא ממ"ע דאו' שמתן שכרה בצד'. ולפי"ז הא בהא תליא דאי נימא דאין כופין אותו לקיים מ"ע דרבנן לעשות עירוב חצרות כיון דשכרו אתו שמותר ע"י הע"ח להשתמש בחצר ובמבוי ממילא היכי דהככר אסור עליו בהנאה אין משתתפין לו בה משום דנהנה וזה רק אי אמרינן דבין משום דירה בין משום קנין אין לו להועיל בע"כ של אדם וכמ"ש התוס' אכן אי אמרינן דאנשי החצר באין ונוטלין שיתופן בע"כ א"כ כי משתתפין לו בככר שאסור עלי' בהנאה אמרינן הנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה ושפיר את' שיטת הרמב"ם דמשתתפין לו בה ודו"ק: ובמ"ש התו' בפשיטות דבין משום דירה ובין משום קנין אין לו להועיל בע"כ של אדם נראה דס"ל להתוס' כשי' בעל העיטור דאנסוהו לקנות לכ"ע לא הוי קנין והובא דעתו בש"ע אה"ע סי' (מ"ב) ובש"ע חו"מ סי' (כ"ה סי"ב) והרמב"ם דס"ל דנוטלין בע"כ לשיטתו אזיל דס"ל קנין בע"כ מהני וחשיב קנין כמ"ש המ"מ ה' אישות (פ"ד) ומכ"ש בעירוב חצרות דאיכא מצו' לשמוע דברי חכמים ומן הדין כופין אותו ועביד אינש דינא לנפשי' בכה"ג כש"ס ב"ק (כז:) וכבר אנהיר לן הרמב"ן ז"ל בחי' ב"ב (קע"ד:) דכיון דפריעת בע"ח מצו' וכופין על מ"ע אף אנו יורדין לנכסי' ומקיימין לו מ"ע שלו בע"כ ע"ש: ד) והקרבן נתנאל בפ' חלון (אות ל"ז) כתב ז"ל דפשיט' לי' דאין שום עירוב מועיל בע"כ ר"ל בלא נתינת הפת מאשתו או אחד מבני ביתו דהוי כפת גזולה ואין עירוב בפת גזולה אבל כשאשתו או אחד מבני ביתו נותנין הפת אח"כ יש לבני החצר רשות לערב בע"כ ע"ש וכ"כ הט"ז או"ח סי' (שס"ז סק"א) ובמס' נדרים (פה.) חדית לן הרשב"א הובא בר"ן שם דהיכי דאסר עליו בהנאה באין אחרים ונוטלין הימנו בע"כ ולא חשיב גזל והוא אינו יכול למחות ע"ש א"כ הקל"ד אמאי בנודר מן הככר אין משתתפין לו בה נימא כיון דבאין ונוטלין ממנו בע"כ לא חשיב הנאה דנהי דבעלמא ס"ל להרא"ש דאין כופין אותו אלא ע"י ב"ד ושלא ע"י ב"ד חשוב פת גזולה מיהא היכי דהככר אסור עליו בהנאה מחמת נדר א"כ בני החצר יכולין ליטול הימנו הככר בע"כ ולשי' הק"נ והט"ז יכולין לעשות העירוב בע"כ ויכולין להשתתף לו בה ולא חשיב הנאה דקי"ל הנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה. והנ"ל בזה עפ"י מ"ש הרשב"א בחי' נדרים שם דנהי דיכולין ליקח הימנו בע"כ מיהא אי איתשיל אח"כ מחויבין להחזיר לו ע"ש: ובפ' כל שעה (כג) פרש"י ד"ה מערבין לנזיר ביין אעפ"י שסעודה שאינה ראוי' לו היא הואיל ואי מיתשיל כו' והוא פלאי דבפ' בכל מערבין (כח.) מפורש בגמ' הטעם דאע"ג דלא חזי לדידי' חזי לאחרינא ע"ש והנ"ל דרש"י ז"ל ס"ל כשי' הר"ן בפ'