מהרא"ש קכג

שהביא הרמב"ם הטעם שמא יתעכר החלב א"כ למה הביא הטעם על מעוברת משום דחסה שמא יזיק לולד הרי בלא"ה איכא טעמא רבה כדאמרו בגמ' סתם מעוברת למניקה קיימא דלמא מיעברה ומיעכר חלבה ותו דהרי בגמ' נדחה הטעם משום דחסה דא"ה דידי' נמי ואי דעל דידי' חייס עלי' אדחברי' נמי חייס עלי' ובפרש"י ד"ה חייס עלי' שאין אדם מכוין להרוג את הנפש. וביש"ש כ' דהחשש דחסה היינו שיהרגנו שלא במכוין ועל דידי' נזהר שלא ימעכו אדחברי' אינו חש להיות נזהר ויהרגנו שלא במתכוין. ושארי הנוב"י חדית לן מדנקט התנא מעוברת חברו משמע דוקא מעוברת מישראל אבל מעוברת מנכרי אין בכלל האיסור ועיין תוס' מס' סוכה (ל"ט) ד"ה הלוקח כו' ולהבין טעם של שמועה זו לחלק בין מעוברת מישראל ובין מעוברת מנכרי נלענ"ד בזה דהנה במה שפרש"י שאין אדם מכוין להרוג את הנפש כבר התעוררו בזה הא עובר אינו קרוי נפש והישראל אינו מוזהר על העוברין כש"ס סנהדרין (ע"ב:) האמנם התוס' סנהדרין (נ"ט כ' בד"ה ליכא כו' דאע"ג דהורג עובר פטור מיהו אסור לעשות כן ע"ש אולם התוס' לא ביארו מאין לקחו לחדש דנהי דפטור עכ"פ איסורא איכא ובמס' נדה (מב) כ' התוס' ד"ה איהו כו' וא"ת את"ל דמותר להרגו בבטן כו' דמ"מ משום פיקוח נפש מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להרגו כו' ע"ש וכבר התעורר בזה בתשו' חות יאיר סי' (ל"א) ונלחץ שמה ע"ש וגוף הדבר תמוה דאם מותר להרגו איך יחלל עליו את השבת: והנלענ"ד עפ"י מ"ש רש"י והר"ן פ' יוה"כ (פ"ב.) עוברה שהריחה מאכילין אותה משום דשניהם מסוכנים דכל סכנה לולד סכנה להאם ע"ש בר"ן באורך ולפי"ז פשוט דאסור להרוג את העובר וגם מחללין עליו את השבת אכן אפילו לשיטת הרמב"ן וצבא הקדמונים דס"ל דסכנה של עובר אין בו סכנה להאם מיהו להרוג את העובר אע"ג שפטור מדיני אדם עכ"פ עונשו בידי שמים כמ"ש בזוה"ק והרי גורם השחתת עולם ואם רחמנא אסרה להשחית עץ מאכל מכ"ש דאסור להשחית פרי בטן האדם ובפ' החובל (צ"א:) אר"ח לא שכיב כו' אלא דקץ תאנה בלא זמנה מיהו לפי"ז בנושא מעוברת של חברו ל"ש לומר שאסור משום דחסה כיון שאין אדם מכוין להרוג ח"ו את הנפש ואדחברי' נמי חייס ואין בזה אלא חשש שלא יהי' נזהר ויזיק להולד מיהו כיון דאינו עושה דרך השחתה וטבעו של עולם כך הוא וגם אין בזה סכנה להאם ל"ש בזה שום איסור והרי בא האזהרה מפורש בתורה שאסור להשחית כל עץ מאכל ובצריך למקומו שרי ואם הי' מעולה בדמים שרי כש"ס פ' החובל שם ועיין ברא"ש. אכן יש עוד טעמא לאיסורא עפ"י מה דאי' פ"ק דמס' עירובין (ז:) אשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ומקשה הגמ' פשיט' גופה הוא ומשני ס"ד אמינא הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא לפסדי' מיני' קמ"ל ואימ' ה"נ כו' אמר קרא כו' ובתוס' פ' ארוסה (כ"ו) כ' בד"ה לא ישא אדם מעוברת חברו בירושלמי עליו הכתוב אומר אל תסיג גבול עולם ושם בד"ה מעוברת עצמו כ' רש"י פי' ולא אמרינן דלא לקטלי' לולד ותימה אמאי אית לן למקטלי' מה איכפת לן עד שתלד הא תנן בפ"ק דעירובין כו' הא לא רבי קרא לא קטלינן לי' משום דממונא דבעל הוא כו' ע"ש. ולפי"ז גבי מעוברת חברו היכי דאיכא חשש משום דחסא אפי' אי נימא אדחברי' נמי חייס ואין אדם מכוין להרוג את הנפש מיהו כיון דעל עובר דחברי' לא נזהר ויש לחוש שמא יזיק להולד תו איסורא איכא שהרי אסור להפסיד ממון חברו ומבואר בש"ס ב"ק (קי"ז) דאסור להציל א"ע בממון אחרים אפי' באינו מכוין להזיק לחברו אלא להציל את עצמו ובפ' הכונס (ס':) חבול רשע גזלה ישלם אעפ"י שישלם הגזלה חשיב רשע ושי' רש"י שם דאפי' במקום סכנה אסור להציל א"ע בהפסד חברו אמנם זה נכון במעוברת חברו ישראל אבל מעוברת מנכרי דלא זכתה התורה לנכרי בולדות כלל כש"ס ירושלמי הובא בתוס' ב"ק (מ"ג.) ד"ה התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפי' בא עלי' בזנות בירושלמי בעי רע"ק בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל אותו שראוי לקרות בעל יצאו אלו שאין ראוים לקרות בעל ומבואר ברמב"ם ה' חובל (פ"ד) דה"ה נכרי לא זכתה לו תורה בולדות וכ' במגיד משנה הטעם משום דנכרי לאו בני קדושין הוי ע"ש אף דכתיב בתורה כאשר ישית עליו בעל האשה והנכרי נמי נהי דאין אישות לנכרים אבל בעולת בעל יש להם כמ"ש השאלתות הובא בפרש"י פ' אלמנה לכ"ג (ס"ח:) נרא' ברור דזה רק נכרי לנכרית אבל נכרי לישראלית לא מקרי בעל ואפי' אי נימא כשי' התוס' יבמו' (ט"ז:) ד"ה קסבר כו' דביאת היתר הוא מדאו' ע"ש מיהו בעל לא מקרי אלא היכי שיש לו קנין אישות וכיון דהתור' לא זכתה לנכרי בולדות ממילא במעוברת מנכרי ליכא איסור משום מפסיד ממון של בעל הראשון. ושי' התוס' פ' עשרה יוחסין (ע"ה:) ד"ה ור"י כו' דאפי' למ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר היינו שאינו ממזר מיהו דינו כנכרי ע"ש בפסקי תוס' ובפרש"י ומהרש"א שם ולפי"ז ל"ש גבי מעוברת מנכרי אזהרת לא תסיג גבול עולם דלא קרינן בי' וחי אחיך ולהכי שפיר כ' הנוב"י דמעוברת חברו ל"ש רק גבי מעוברת