מהרא"ש קכ

דקדשי קדשים לאחר זריקת הדם אין מועלין בבשר והיכי דיש היתר לאיסור לרנבה"ק נמי אין הכרת פוטר מן התשלומין דמה"ט ר' נבה"ק מחייב בבא על הנדה ואין הכרת פוטר מן התשלומין וממילא ל"ש לומר דהואיל וגלי גלי אמנם זה רק בהקדש בחמץ במועד אכן בתרומת חמץ במועד דגבי תרומה אין היתר לאיסורו דאי אפשר שהתרומה תהי' חולין ואף דבידו לשאול הא כ' התוס' פסחים (מ"ד:) ד"ה והא כו' דאי מיתשל אין זה היתר לאיסורו שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ע"ש וגם על ידי חרטה החכם עוקר הנדר למפרע כמ"ש הר"ן במס' נדרים (כ"ז.) וגם בתרומה אם ישאול עלי' הרי חוזר לטבלו ואם יפריש ממקום אחר א"כ מעולם לא חל איסור תרומה ואין זה היתר לאיסורו וע"כ דגלי רחמנא דגבי תרומה לא אמרינן קלב"מ ואין החיוב מיתה של תרומה פוטר בשוגג מן התשלומין ממילא גם שגגת כרת דחמץ אינו פוטר את התשלומין מהתרומה ואמרינן הואיל וגלי גלי ודו"ק: ולפי"ז ממילא א"ש דלא קשה מה שהקשה הצל"ח ליפלגי בחמץ של הדיוט אליבא דריה"ג דיתכן דכלהו תנאי מהך בריתא ס"ל דכרת פוטר מתשלומין ואדרבא התם ס"ל דכל חייבי כריתות פוטרין כרשב"מ דס"ל אפי' נערה נדה דיש היתר לאיסורה אפ"ה הכרת פוטר מתשלומין ומכ"ש בחמץ של הדיוט דהכרת פוטר מן התשלומין וכי פליגי בחמץ של הקדש דת"ק ס"ל כל חייבי כריתות כמחויבי מיתת ב"ד ואפי' יש היתר לאיסור וא"כ לא משכחת מעילה בהקדש דכיון דהזיד במעילה במיתה ממילא כל השוגגין פטורין וע"כ דגלי רחמנא דבהקדש לא אמרינן קלב"מ וכיון דגלי רחמנא דבהקדש לא אמרינן קלב"מ גם כרת דחמץ במועד אינו פוטר מתשלומין דאמרינן הואיל וגלי גלי אבל לרנבה"ק דס"ל נערה נדה משלם קנס דכרת אינו פוטר אלא דומי' דשבת ויוה"כ דאין היתר לאיסורו א"כ בהקדש שיש היתר לאיסורו לא אמרינן בעלמא קלב"מ א"כ ל"ש בזה לומר הואיל וגלי גלי ודו"ק: ב) ובפרש"י ד"ה מעל כו' חמץ הקדש בר דמים הוא כר"ש כו' והק' המהרש"א מדוע לא פרש"י כפי' הבעה"מ דכ"ע כריה"ג דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה. והנה כבר התעוררו לרנבה"ק אמאי לא מעל נימא מכי אגבה קני' לי' כדאי' במס' כתובות (ל:) וע"ש בתוס' ד"ה ולאביי ולענ"ד י"ל עפ"י מה דאי' בפ' הכונס (נ"ו:) הוציאוה ליסטין ומוקי לה בירושלמי בהוציאוה לגזלה אבל לאבדה פטורין וה"נ י"ל בחמץ שלקח לשרפו ולכן על ההגבהה פטור אכן לי קשה להיפך לרבנן אמאי מעל נימא מכי אגבה קני לי' ונעשה שלו ואסור בהנאה והך חמץ אין לו דמים ובש"ס ע"א (נ"ט.) אמר רב אשי האי נכרי דנסכי' לחמרא דישראל אע"ג דלזבוני ומשקל דמי אסור משקל דמים מהאי דנסכי' שרי משום דמקלי קליא ולאו דמי יין נסך שקל אלא דמי ההיזק ע"ש בר"ן וזה נכון אצל הדיוט אבל בהקדש דהמזיק להקדש פטור כדאי' בפ' כל שעה (ל"ב:) א"כ אמאי חייב בתשלומין מיהו לק"מ דהגבהה לגזלן אינו קנין רק לאונסין ולא נעשה שלו אלא דאוקמי רחמנא ברשות הגזלן להתחייב באונסין כדאי' במס' סנהדרין (ע"ב) וע' תוס' חולין (מ.) ד"ה היתה ובמס' כתובות שם בפרש"י ד"ה ולאביי כו' כיון דאגבה קניא וחייב בתשלומין ואפי' אם תישרף כו' ע"ש וזה יתכן בתרומה דמזיק חייב עכ"פ הקרן כתוס' מס' גיטין (מ"ט.) ד"ה שור כו' אבל בהקדש דהמזיק את ההקדש פטור אפי' מן הקרן כמ"ש התוס' שם תו ל"ש לומר אוקמי רחמנא ברשותי' דגזלן להתחייב באונסין שהרי אפי' מזיק בידים פטור וכיון דלא קני כלל להתחייב בתשלומין אם תישרף באונס ממילא קאי ברשות ההקדש וממילא לא נאסר בהנאה ושוב אית בי' חיוב תשלומין ומכי אכלה אית בה מעילה ודו"ק: איברא דהדבר צריך התבוננות דהרי מצינו בכ"ד בגמ' גבי הקדש דקאמר מכי נטלה מעל וקשה הא לא הוציאה מרשות ההקדש דגזלן לא קני כלל בהגבהה אלא לענין אונסין ובהקדש אפי' מזיק פטור וא"כ אין כאן קנין כלל ולכאורה י"ל עפ"י מ"ש התוס' במס' מ"ק פ' ואלו מגלחין (י"ז.) וכ"כ הר"ן שם דהיכי דעומד למכירה ונותן דמים לא חשיב גזלן א"כ בקדושת דמים דעומד לפדות ההגבהה היא קנין ונעשה שלו ממש ומש"ה מעל מכי נטלה שהרי הוציאה מרשות ההקדש והביאה לרשות ההדיוט ובקה"ג דאינו עומד לפדות יתכן דלא מעל בהוצאה אא"כ נהנה כתוס' קדושין (נ"ד:) ד"ה קרבן ובד"ה לא וע' שם במהרש"א ובשער המלך ה' מעילה. מיהו ז"א דבשלמא גבי הדיוט היכי דעומד למכירה אמרינן ניחא להו לבעלים שכל מי שירצה יאכל וישלם הדמים משא"כ גבי הקדש אדרבא התורה הקפידה שלא יהנה שום אדם עד שיפדה את הקדשים כתוס' ב"ק (כ"א.) ד"ה כהדיוט כו' דדעת שכינה איכא שלא יהנה כו'. ונ"ל עפ"י מה דאי' בש"ס מעילה (י"ט.) נטל אבן או קורה של הקדש כו' בנאה בתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור כו' ובגמ' אמר שמואל והוא שהניחה עפ"י ארובה ופרש"י ולא קבעה בבנין והקשו התוס' במס' ב"ק (כ:) ד"ה כי קבעה נמי לא קנה דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאי' בהגוזל קמא האי מאן דגזל ליבני ועשאן עפרא ע"ש ודודי זקני