מהרא"ש קטו

ע"ש והרא"ם ביאר הדבר דהתורה הקפידה על כך לבער את הנותר ולפי"ז נראה דלא חשיב בלוע והא בהא תליא דממ"נ אי בלוע בקדרה של חרס זה הוי כאוכלין שגבלן בטיט דא"א להפריד ונעשה גוש אחד ולא חשיב בלועה כנ"ל ואי בלוע בכלי מתכת א"כ חשיב יכול לצאת ומקפיד עליו דמבואר במס' נדה (ס"ב:) דלכ"ע לא חשיב בלוע אכן זה רק באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן מבואר בגמ' שם דאפי' במקפיד עליו חשוב בלוע. ולפי"ז. נלענ"ד דלענין חמץ הבלוע בכלי חרס ודאי לא חשוב בלוע ואינו מציל על טהרה הבלוע בתוכו דהוי כאוכלין שגבלן בטיט משא"כ בחמץ הבלוע בכלי מתכות דאפשר להפריד האיסור שפיר חשיב בלוע כיון דל"ש בזה לומר דנעשה גוש אחד ומפריד הבליעה ע"י הגעלה וא"צ לשבור הכלי ובזה ל"ש לומר דיכול לצאת ומקפיד עלי' לא חשיב בלוע דבחמץ לא הקפידה התורה לבערו אלא היכי שיש בו ממש בעין אבל הבלועה אינו מחויב להשביתו והרי עכ"פ מהני הביטול בלב וחושבו כעפר ואפי' אם רוצה בקיומו ע"י דבר אחר כ' התוס' במס' ע"א (ל"ב.) ד"ה והא כו' שהר"ת כ' להתיר להשתמש בכלי הבלוע חמץ לתת לתוכו דבר יבש ע"ש. וא"כ בנידן שאלתינו לענין הטסים של ברזל שע"ג הכירה דעכ"פ הטסים אינן ב"י ובשעת הליבון כבר איפגים הבליעה ואין כאן אלא איסור דרבנן שגזרו על אינו ב"י אטו ב"י ואפי' לשי' הר"ן דס"ל דהבלוע לא איפגם מעצמו אלא כשבא לתערובות מיהו א"א שיחול עליו שם איסור דממ"נ כל זמן שהבלוע הוא בדופני הטסים חשיב בלוע דבאיסור דרבנן אפי' ביכול לצאת ומקפיד עליו חשיב בלוע כנ"ל ועל בלוע לא חייל שם איסור ואם אחר שבא בתערובות אז הוא לפגם ואפי' לשי' הרמב"ם דס"ל אין הכלי מציל על הבלועה בתוכו ואפי' כלי של אבנים מיהו כיון דעושה הליבון טרם הגיע זמן האיסור זה הוי כמו הגעלה בכלי טרם שנעשה נותר דמהני לכ"ע ואפי' לשי' הר"ן דחמץ שמו עלי' וחמיר מנותר זה רק בהגיע זמן איסור חמץ ועדיין יש בו טעם מושבח אבל היכי דאיפגים הבלוע עד לא הגיע זמן איסור החמץ לענ"ד לכ"ע חשיב היתרא בלע ואפי' לשי' הרשב"א די בליבון במקום שמשתמשין בו כל השנה ואמרינן בזה כבולעו כך פולטו ודו"ק: ו) ועתה אשובה אראה מה יש לחוש לאיסור בפסח אם על היורות והקדרות אשר מעמידין על הטסין בחג הפסח כבר בארתי דקי"ל אין בלוע יוצא מכלי אל כלי בלא רוטב ואם אפי' יתנו מאכל בעין על הטסין יש פוסקים דס"ל אין בלוע יוצא מן הכלי בלא רוטב היכי דהבלועה כחוש ואם רדו מצה חמוצה במרדה ואח"כ אחרות אינו אסור אלא הראשונה מפני שיש קצת בעין והמ"א סי' (תנ"א ס"ק ל"ז) כ' שזה דעה דחוי' היא ולענ"ד דחוי' זו חוזר ונראה עפ"י פי' רש"י במס' זבחים (צה:) בלוע בלא בישל לא מבעיא כיון דהוי נותר כו' בישול ובליעה שמן המנחה והוא פלאי למה פרש"י שבלע שמן המנחה ולא פי' שבלע ממה שאפו בתנור המצות ולהנ"ל נכון דמסתבר לרש"י שאין בליעת כחוש יוצא אף מן הכלי בלא רוטב ויתכן יותר בעיני עפ"י מה דחדית לן שארי הפני יהושע בחי' פסחים (ל.) ד"ה בגמ' כו' דכיון דאיסור חמץ כחוש בטבעו אין בליעת טעמו נרגש בקדרה אלא משהו דעיקר איסור בליעת כלים היינו כגון בשר כו' ע"ש ובזה ההוראה של האפי רברבי שהביא המג"א לענין הרחת שרדו בה מצה חמוצה עולה יפה וכדת של תורה יצאה ההוראה ממנו דמצה שרדו בראשונה נאסרת מפני שבלע ממה שיש קצת בעין אבל האחרות לא בלעו רק מן המרדה שבלע משהו ומשהו אינו יכול לצאת כמבואר ברשב"א חי' חולין (ק.) ומה"ט פרש"י במס' זבחים בישול ובלוע שמן המנחה אבל מה שאפו המצות בתנור בליעה מכחוש לא חשיב רק משהו אינו יוצא בלא רוטב אפי' מן הכלי. ועיין פרי מגדים ה"פ סי' (תס"ז ס"ק י"ז) במשבצות שם כ' דמשהו יוצא מן הכלי מיהא אין זה מוכרח ומ"ש דא"כ כלי שבלע משהו לא תהני הגעלה דבריו אינם מובנים לי דהגעלה פשיט' דמהני דאי אמרינן משהו אינו יוצא מן הכלי פשיט' דשרי ואי משהו יוצא א"כ מהני ההגעלה ובזה ודאי אמרינן כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה ועיין תוס' חולין (ח.) ד"ה שלבנה כו'. ועכ"פ שפיר י"ל דרש"י ס"ל דמשהו אינו יכול לצאת מן הכלי ומכ"ש בליעה כ"ש ודו"ק : והרמב"ם ה' תרומות (פט"ו הי"ט) כ' קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה והשיגו הראב"ד דזה צריך הגעלה ודוקא קדרה של נחושת אבל של חרס אין לה תקנה והכ"מ הביא שנשאל הרמב"ם ע"ז מחכמי לוניל והשיב ז"ל משנה שנוי' בסוף מס' תרומות המערה כו' שזה הנבלע בחרסי' אין בו ממש ולא היא עין התרומה אלא המים שנתבשלה בהם התרומה הם הנבלעים ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם כו' ע"ש וביאור דברים אלו נלענ"ד עפ"י מ"ש התוס' מס' חולין (קי"ב) ד"ה הלכתא בנתבשלו חשיב ג' טעמים כיון דבלע ע"י המים ע"ש ומבואר בתה"ב להרשב"א דתרומה חשיב היתרא בלע ולפי"ז מבואר כוונת הרמב"ם דמ"ש בגמ' ואם בישל בה בנותן טעם זה הוא מכח הממש שיש בעין בקדרה אבל הבלוע בחרסי' אין בו ממש ולא היא עין