מהרא"ש קיד

אי לא לא פרש"י דהוי לי' טומאה בלועה בחרסין וטומאה בלועה לא מטמא ע"ש. והרמב"ם ה' ט"מ (פכ"ג ה"ה) כ' אין הבלועין נצלין אלא בבטן נפש החיה כמו שבארנו אבל הבלועין בגוף הכלים והאבנים אינן נצלין כו' והראב"ד השיגו שם והכ"מ כ' לחלק דטומאה בלועה בכלי חשיב בלועה ואינה מטמאה אבל טהרה בלוע בכלי אינו ניצלת ע"ש ואמנם דברי הראב"ן אינם מובנים לי דנהי שטומאה בלועה בכלי אינה מטמאה מה שחוץ לכלי אבל היכי שהטומאה והטהרה שניהם בלועין במקום אחד יחדיו ידובקו ולא יתפרדו אי לא בלוע בבעלי חיים לכ"ע מטמא הבלוע וכפרש"י פ' בהמה המקשה (ע"א:) ד"ה כי קאמר כו' אבל טבעת בטבעת לאו בית הסתרים שייך בהו אעפ"י שנטמנו באדם ה"ה כמונחים בתיבה ונטמאו כו' דטעמא דמחט משום בלוע ע"ש ובלוע לא חשיב רק בלוע בבעלי חיים אבל טהרה הבלוע בכלי לא חשיב בלוע וממילא מק"ט כי נוגעת בטומאה הבלועה בדופן הכלי ונראה דמסתבר לי' להראב"ן דנהי דטהרה בלוע בכלי לא חשיב בלועה מיהו כיון דהטומאה בלועה אין הטהרה מקבל טומאה וטעמא נראה לי כיון דכתיב וכי יגע על פני משמע דוקא בגלוי כדאי' בפ' בהמה המקשה (ע"ב.) אך קשה והרי דחרסין שבלע משקין כל זמן שהם נבלעין בחרסין חשוב בלוע מיהו אם הוסק התנור והי' חרסין אלו בתנור מבואר במשנה דמס' כלים ובגמ' נדה שם דהתנור טמא דמחמת שהוסק התנור יצאו המשקין א"כ מה"ט נמי נימא דהבלוע מהכלי יוצא ע"י האש לכלי אחרת ובכן ראיתי שהגאון אמרי ברוך והגאון מהרי"ש הביאו דבס' תורת יקותיאל כ' דהבלוע יוצא מכלי אל כלי בלא רוטב ואין ספרו עמדי לראות טעמו ונימוקו ולא ידעתי מה כחו להשיג על הקדמונים ומפורש בהג"א מס' חולין (ק"ח) דכ"ש שתי קדרות שהן אצל האש אחת של חלב ואחת של בשר שהן רותחות דאין נבלע מזו לזו אעפ"י שנוגעות ע"ש ולענ"ד נראה דמהך משנה דכלים ראי' ברור' להג"א דתנן התם חרסין שנשתמש בהם משקין טמאין ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ופרש"י במס' נדה שם ד"ה שסוף כו' וכיון שהי' חרסין אלו בתנור בשעת היסקו יצאו המשקין ונטמא תנור מאוירו וקשה כיון שיצאו המשקין א"כ פשיט' דהתנור טמא ומה קמ"ל והנראה לענ"ד עפ"י מה דמבואר בש"ע יו"ד סי' (צ"ב ס"ו) דאם נפל כנגד האש מותר שהאש שורפו ואז הקדרה נמי שרי שאינו נכנס הטיפה בקדרה כלל ע"ש ולפי"ז א"ש דודאי לענין טומאה מיד שיצא מעט משקה טמאה מן הקדרה ע"י היסק התנור נטמא התנור מאוירו אעפ"י שנשרף תיכף הטיפה שיצא מן החרסין נטמא התנור מאוירו דהוי כנוגע במשקין אכן זה מהני לענין טומאה דלא בעי שיבלע אדרבא הבליעה אינו מטמא אלא הטומאה באה בנגיעה שנגעה בגלוי או מאויר דהוי כנוגע משא"כ לענין איסור אדרבא נוגע אינו אוסר אלא מחמת בליעה וכיון דטיפה שנפלה על הקדרה אמרינן שאם נפלה כנגד האש האש שורפו ולא נכנסה הטיפה לקדרה שהטיפה נפלה עלי' מכ"ש היכי דשתי קדרות עומדות אצל האש ונוגעות זו בזו אף אם פולטות ומדייתי מיהו כח האש והחום שורפת הטיפה היוצאת טרם נבלע בקדרה האחרת וז"ב ונכון בעזה"י. ומכ"ש בטסים הברזל שהאש בוער וכל פליטה היוצאת מהם נשרף כרגע וכלה באש ואיך יבלע הפליטה בקדרה שיבשלו בה בפסח ובזה הדבר ברור דלכ"ע אמרינן דאין הבליעה יוצא מכלי אל כלי ודו"ק: (ד) ובפ' דם חטאת (צ"ז.) ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מו"ש וכ' התוס' ד"ה ממתין כו' אין לפרש דמו"ש קודם שנעשה נותר כו' ע"ש והרמב"ם כ' בה' מעשה הקרבנות (פ"ח הי"ד) השפוד והאסכלא מגעילן עקב אכילה כו' והראב"ד השיגו ע"ש והנ"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל אין כלי מציל על טהרה בלוע בתוכו ממילא לענין איסור נותר לא חשיב בלוע וחל עלי' שם איסור נותר וכיון דבאה אזהרה לא תותירו ומחויב להשתדל שלא יהי' נותר כמ"ש הרמב"ם בה' ק"פ (פ"י) ובארתי הדבר בספרי ראש המזבח חי' זבחים (ל"ו.) ד"ה א"כ כו' ע"ש. להכי ע"כ המו"ש והגעלה נעשה קודם שנעשה נותר אכן להפוסקים דס"ל כלים מצילין על טהרה הבלועה בתוכו א"כ כל זמן שבלוע בתוך דופן הכלי לא חל שם נותר ובשעה שפולט ליתא לאיסור בעינא כש"ס פ' השוכר את הפועל (ע"ו.) ובזה א"ש לישנא דגמ' דמקשה סוף סוף כי פליט איסורא קא פליט ולא קאמר נהי דהתירא בלע מיהו סוף סוף נעשה איסור ולהנ"ל נכון דלא חייל שם איסור על הבלוע עד שיפליט כי פליט בהגעלה ליתא לאיסורא בעינא ובמס' ע"א שם פרש"י ד"ה לעולם כו' שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיני' שבתוך דופני הכלי הי' בלוע ומעולם לא הוכר איסורו מזה משמע דס"ל לרש"י דחל שם איסור נותר בעוד שהי' בלוע בדופן הכלי אלא שהי' האיסור בעין ולא הוכר ורש"י לשיטתו אזיל דס"ל דמו"ש הי' קודם שנעשה נותר וגי' רש"י בפ' דם חטאת שם ממתין לה זמן אכילה כמ"ש הכ"מ בה' מעשה הקרבנות שם ודו"ק: (ה) והתוס' זבחים (צ"ו.) כתבו בד"ה אלא כו' דשבירה לאו משום בלועה היא