מהרא"ש קיג

בתבשיל הבא אחריו משמע דהבליע' בעצמו אינו פגום ובמס' פסחים (מ"ד:) פרש"י בד"ה והכא אסור כו' דאותו בליעה מששהתה בדופני של כלי כו' הופג טעמו מטעם הכלי נפגם הבליעה מבואר מזה דרש"י ס"ל דהבליעה מעצמו פגום הוא מחמת הכלי וכל ששהה יותר בדופני הכלי פגום ביותר שהכלי פוגם את הבליעה. והנ"ל לאחד שני הפירושים ואלו ואלו דברי א"ח המה עפ"י מה דאי' בסוף מס' אבות דר"ן (פ' מ"א) שלש דברים בכלי חרס בולע ואינו פולט ואינו מבאיש מה שבתוכו. ועפי"ז כ' המרדכי פרק אין מעמידין והובא בב"י יו"ד סי' (קכ"ב) די"א דאין נותן טעם לפגם בכלי חרס ע"ש. ולפי"ז א"ש דבש"ס פסחים (מ"ד) קאי על כלי מדין דאסרה התורה גיעולי נכרים וכתיב כל דבר אשר יבא באש כו' ע"כ מיירי בכלי מתכות וכיו"ב להכי פרש"י מהכלי נפגם הבליעה אכן במס' ע"א מפרש רש"י לשון הגמ' דנקט קדרה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא וסתם קדרה כלי חרס נמי במשמע ולהכי מפרש רש"י א"א דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו דנהי דכלי חרס אינו מבאיש מה שבתוכו היינו כל זמן שהוא בדופני הכלי מעצמו אינו פוגם והבליעה ראוי לגר אכן בתערובות פוגם. ולפי"ז א"ש מה דאמר רב קדרות בפסח ישברו דע"כ מיירי בקדרות של חרס דבעי שבירה ואין להם תקנה בהגעלה וכלי חרס אינו פוגם את הבליעה נמצא אפי' אינו בן יומא בהגיע זמן האיסור חמץ כל זמן שהבלוע בדופני הכלי מעצמו אינו פגום וראוי לגר וחל שם איסור על הבליעה ובכה"ג דחל שם איסור עליו ס"ל לרב דלא מהני פגמא להפקיע שם איסו' מהכלי. וזה נכון בכלי חרס אכן בנידון שאלתינו על הטסים של ברזל דהיכי שאינו בן יומא הבליע' נפגמה ע"י הכלי ובהגיע זמן איסור החמץ כבר נעשה הבליעה לפגם לכ"ע שרי ונהי דתוך חג הפסח יש לחוש לשיטת הפוסקים דס"ל כיון שהחמירו דחמץ בפסח במשהו גם נותן טעם לפגם אסור מיהו כיון דאחר חצות היום בערב הפסח לכ"ע אינו אוסר בנותן טעם לפגם א"כ חשיב עכ"פ היתרא בלע ומהני הליבון במקום תשמישו וכבלעו כך פלטו אפי' לשי' הרשב"א כמבואר ביו"ד סי' (קכ"א) ע"ש ובפרי חדש ודו"ק: (ג) והנה נודע שי' הרמב"ן ז"ל דבלוע בכלי לא נעשה נבלה והראב"ן אסברא לן מהא דאי' בפ' בהמה המקשה (ע"א) אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מקבל טומאה ושם ע"ב כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהור' דלא מטמא לה מטמאה לטהורה. והנה מה דמדמה איסור לטומאה לכאור' ק' דהרי גמ' מפורשת מס' יבמות (ק"ג:) איסו' מטומא' לא ילפינן וכבר העיר בזה במבוא השערים (סי' נ"ד) ובסי' (נ"ז) כתב דהיכי דאיכא סברא למילף גמרינן איסור מטומאה וחילוק זה נכון היטב ומוכרח מכ"מ בש"ס דמצינו בגמ' דמדמה איסור לטומאה במס' ברכות (נ') אלמא כיון דפרח לה טומאה ה"נ גבי זימון ובמס' שבת (קכ"ג) מדלענין טומאה לאו מנא כו' ע"ש ובמס' עירובין (כ"ד:) פרץ אמה כו' ע"ש וכבר העירו בזה והוכיחו מזה דמלתא דתליא בסברא דמי איסור לטומאה אך לענין בלועה בכלי לא נעשה נבלה צל"ע מה זו סברא למילף מטומאה ושם יליף מקרא כדאי' בפ' בהמה המקשה. והנ"ל עפ"י מה דחדית לן רבותינו התוס' במס' זבחים (ע"ח.) ד"ה הפיגול כו' דאף דא"א שלא ירבה מין אחד על חברו מיהו לא מצטרף המיעוט עם הרוב להשלים השיעור והיתר הבטל אינו מתהפך לאיסור ע"ש במס' נדה (מ"ז.) ד"ה אתי כו' מדאו' הכל נאסר לזרים מטעם תערובות התרומ' שאינו ניכר אבל מה שגם החולין נחשבו בתרומה ליפטר מן החלה כאלו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן ע"ש מבואר מזה דלא מצינו בכה"ת שאיסור שנתערב בהיתר יהי' נהפך ההיתר לאיסור. ועפי"ז שפיר כ' הראב"ן דאפי' במקום דאמרינן חתיכה נעשה נבל' הבלוע בכלי לא אמרינן נעשה נבלה שהרי אפי' לענין טומאה דמצינו שטומאה הנוגע בטהר' נהפך הטהור לטומאה בנגיע' ואפ"ה אין טהרה בלוע מק"ט והטהור בטהרתו ומכ' גבי איסור אין הבלוע נעשה נבל' שיהי' ההיתר נהפך לאיסור ע"י בליעת האיסור ומיהו הבלוע באוכל שפיר אמרינן נעשה נבלה דגבי טומאה. נמי אין אוכלין מצילין על הבלועים שבתוכה כש"ס פ' העור והרוטב (קכ"א:) ע"ש ושם (קכ"ו) הכלב שאכל בשר מת כו' ע"ש : ודע שיש להעיר ממה דאי' במס' כלים (פ"ט מ"ו) כוש שבלע את הצינורא מלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת והן טהורין נכנסו לאהל המת נטמאו כו' ע"ש וכ' הר"ש שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך ע"ש ובריש מס' זבחים (ג:) תוכו מבעיא לי' לאוכלין שגיבלן בטיט והכניסן לאויר תנור ע"ש מבואר מזה דל"ש בלוע אלא היכי שיש לו תוך והטומאה או הטהרה מונחת בתוך דהוי שני גופים נפרדים זה מזה משא"כ לבינה שבלעה את הטבעת ונצרף עמה בכבשן שנעשו גוף אחד אין זה בלוע כי הכל נעשה גוש אחד ומכ"ש בבליעה בכלי לענין איסור הבלוע שהכל נעשה גוש אחד ולא יתפרדו זה מזה ול"ש בלוע בזה. אכן זה סותר ש"ס מפורש במס' נדה חרסין שנשתמש בהן זב שבלעו משקין כו'