מהרא"ש קיב

סי' כח ב"ה. מה שהשבתי לש"ב המופלג החריף החסיד מגזע היחש מו' יחיאל מיכל בעל המחבר ס' חסדי אבות: ע"ד שאלתו כשרוצין להכשיר הטסין של ברזל מהכירה להשתמש עליהן בחג הפסח אם מוכרח לעקור הטסין להשליכם לאש וזה כמעט אין רוב הצבור יכולין לעשות או די ללבן כמו שהם מונחין ויקלוף הטיט מן הקצוות ויניח שם גחלי אש: תשובה לא ידעתי מה זו שאלה וכי פסח אחד יש לנו והא מעשים בכל יום שרתיחת החלב או מרק הבשר נשפך על הטס ואף דבשר בחלב יש קולא דהיתרא בלע גבי חמץ נמי י"ל היתרא בלע וכתוס' פ"ק דמס' חולין (ח') ד"ה שלבנה כו' ע"ש ואפי' היכי דבלע איסור מהני בליבון במקום שמשתמשין וכבלעו כך פולטו והדין מבואר להלכה בש"ע יו"ד סי' (קכ"א) ע"ש ובנידון שאלתינו קיל יותר שהרי אם באנו לחוש שהקצוות בלעו ואח"כ יהי' פולטין מוכרחין אנו לומר שבעת יחמנה הטסין מן האש והי' כי יחם כלו יפלטו הקצוות מהבלוע בתוכם מה שבלעו מכבר ומקום הבישול של הטסין יבלעו פליטת הקצוות וזה מכחיש החוש שידוע שבשעה שהאש בוער תחת הטסין האש שורף ואין כאן לא בליעה לקצוות ולא בליעה למקום הבישול כי באש כלה ואבד כרגע ונעשה ליבון היטב וז"ב: וכאשר יתבונן על מהות השאלה יבין בשכלו עד היכן ישראל קדושים והכשר הטסין הוא בזהירות וחומרא משמרת למשמרת במה יש לחוש על בליעת הטסין איך יתכן שבלעו חמץ אם מן הקדרה שנתבשל בה חמץ הא קי"ל אין בלוע יוצא מכלי אל כלי כמבואר בכ"ד ועיין ט"ז יו"ד סי' (צ"ג) ואם אפי' נימא דע"י האש בולע או אולי אפו חמץ על הטסין הלא לא נעשה דבר ערב הפסח ובהגיע זמן איסור חמץ כבר נעשה הבלוע לפגם ורבו המכשירין וכ' התוס' פ' השוכר את הפועל (ס"ו) בד"ה מכלל כו' ובחמץ בפסח לספרים דגרסי במשהו כרב כו' מ"מ אין לאסור טעם לפגם כו' ע"ש: (ב) ובפ' כל שעה (ל'.) אמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו אחר הפסח כו' ובתוס' שם ד"ה אמר רב כו' מספקא לן אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור או מותר ואי ס"ל נט"ל מותר אפ"ה קאמר הכא שפיר ישברו כו' דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי ע"ש ובמס' ע"א (ס"ח) בגמ' שאין ראוי לגר אינו קרוי נבלה ור"מ האי למעוטי סרוחה מעיקרא ופרש"י ד"ה שאינה ראוי לגר שהסריחה אלמא מדאיפגם בטל איסורא ובד"ה סרוחה מעיקרא כו' הואיל ואיפגמה מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליו אבל היכי דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם ע"ש ובתוס' שם (ע"ו.) ד"ה מכאן כו' ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה הי' בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם. ולפמ"ש התוס' פ"ק דחולין דחמץ חשיב היתרא בלע א"כ קשה לי אמאי אמר רב קערות בפסח ישברו אי נימא דרב ס"ל נותן טעם לפגם שרי א"כ כי נבלע החמץ בקדרה קודם הפסח ואיפגם טרם הגיע זמן האיסור חמץ א"כ זה הוי כסרוחה מעיקרא ומעולם לא חל עליו שם איסור ויתכן דרב לא אמר קדרות בפסח ישברו אלא היכי שנשתמש בקדרה חמץ סמוך לזמן האיסור ובהגיע זמן איסור חמץ הוי עדיין בן יומא וחל עליו שם איסור אך מדאמר רב סתמא קדרות בפסח ישברו משמע כל קדרות ואפילו אינו ב"י : והנ"ל עפ"י פרש"י במס' ע"א (ס"ז:) ד"ה ואידך אי אפשר דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו כו' ע"ש ופי' לפרש"י ראיתי עפ"י מ"ש הר"ן לתרץ מה שהקשו התוס' במס' ע"א (ע"ו) ד"ה בת יומא כו' לשי' רש"י דלינת לילה פוגמת למה הוצרך התורה שבירה בכלי חרס הרי לא נעשה נותר עד שיעלה עמוד השחר ואז כבר הוא לפגם וע"ז כ' הר"ן דלא קשה מידי שהבלוע כל זמן שהוא בדופני הקדרה ראוי לגר ומעצמו אסור אלא שפוגם את התערובות וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה התורה לבערו ע"ש ולהכי פרש"י אי אפשר דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו דאלו מעצמו אינו פוגם אלא שהבליעה פוגם את התערובות ולפי"ז א"ש הא דאמר רב קדרות בפסח ישברו וה"ט דנהי דס"ל לרב נט"ל שרי זה רק היכי דפוגם כמו שהוא נמצא דמעולם לא חל עליו שם איסור בשעת הבליעה משא"כ היכי דבלע טעם מושבח נהי דחמץ חשיב היתרא בלע מיהו בהגיע זמן איסור חמץ חל עלי' שם איסור ול"ש לומר כיון דאיפגם טרם הגיע זמן האיסור חשוב סרוחה מעיקרא דז"א דהבלוע כל זמן שהוא בדופני הקדרה מעצמו אינו פוגם ונהי דכשיבא אל התערובות יהי' פוגם הרי כבר חל עליו שם איסור טרם שנבלע במאכל ולכן הקדרות בפסח ישברו דחשיב איסורא בלע ודו"ק : שכבר התעוררו דרש"י סותר א"ע בפירושו איברא דבגמ' ע"א פרש"י א"א דלא פגמה פורת'