מהרא"ש קי

ליד החנוני שהרי החנוני אינו מכוין לקנות מהפקר והוא מכוין לעשות שליחותא של המשלח בזה שוב אמרינין דאין היאוש מוציא מרשות הבעלים וכי בא ליד החנוני ג"כ לא יצא מרשות הבעלים כיון שלא עשו שליחותו ולכך אמרינין דהחנוני מעל לכשיוציא ודו"ק. ובנידן שאלתינו כבר בארתי דל"ש בזה לומר דרשות האדון חשוב ביתו של הקונה שהרי המוכר התנה עם הקונה תנאי מפורש דמחויב הקונה לבא בעתו ובזמנו לקבל השמרים ואם לא יבא ולא יקבלם ישפוך השמרים לחוץ א"כ אין השמרים ברשות הקונה ובזה מהני היאוש שמעולם לא זכה בהן הקונה היהודי ובזה ל"ש הערמה כלל ודו"ק. לכן הדין ברור ונכון שהשמרים מותרין באכילה לכתחילה. הנלענ"ד כתבתי וחתמתי אלכסנדר שמואל היילפרין: סי' כ"ז ב"ה אשר נשאלתי מסוחר אחד שעשה קנין אצל אדון נכרי קודם הפסח על סך מסוים י"ש והי' הי"ש במרתף של המוכר אלא שהקונה התנה שיקח הי"ש בר"ח אייר ועד הזמן יהי' כל אחריות של הי"ש והפחת על המוכר וכן המנהג אצל האדונים שרשאי למכור את הי"ש שהוא בעין ונותן להקונה י"ש אחר הנולד בבית המוקד ושאל לאחד אם צריך למכור והשיב לו שא"צ למכור וסמך ע"ז ולא מכר וכעת אחר עבור ימי הפסח נודע הדבר ורצה אחד להורות שהי"ש אסור לישראל: (א) תשובה מנהג ישראל למכור הי"ש מהיות טוב אבל אם לדין אין כאן שום איסור הנה המורה לאיסור השוה דין זה למה דאי' בש"ע או"ח סי' (ת"מ ס"ד) ישראל שהפקיד חמצו כו' עובר עלי' אף המפקיד אכן טעות דמוכח הוא דלא דמי כלל שאני התם דגוף החמץ הוי של המפקיד וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים יש מן הגאונים כו' וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד כו' מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא ע"ש וכל פקדון בעינא הדרא ואין רשות להנפקד למכור או להחליף הפקדון ולענין הקדש יכול המפקיד להקדיש הפקדון אף דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו זה רק היכי שהחפץ אצל איש שאינו רוצה להחזירו לבעלים ומה"ט גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינו יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כש"ס ב"ק (סט.) אכן המפקיד יכול להקדיש הפקדון כש"ס ב"ב (פח.) ע"ש וכמ"ש התוס' ב"ק (ע) ד"ה לא ובש"ע חו"מ סי' רי"א ס"ז) מי שהי' לו כו' לפי שהפקדון ברשות בעלי' הוא ומכ"ש לשי' הרשב"ם ב"ב (פ"ה.) דרשות הנפקד הוא רשות המפקיד ע"ש. דאמרינן מסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו: (ב) ובמס' ב"ק (קי"ב.) א"ד לה ארישא כו' ופרש"י דקסבר רבא חיוב אונס' משעת שאלה מוטל על השואל ופליגי דר"פ דאמר לא רמי חיוב אונסין אשואל עד שתיאנס. ולפי"ז לפי מה דקי"ל דלא רמי חיוב אונסין עד שעת אונס פשיט' שכל זמן שהפקדון בעין הוא ברשות המפקיד והנמ"י והר"ן כ' מ"ש הרא"ה דאי שאל חמור לרכוב עלי' שליחו ומתה בדרך והדבר ספק אי מחמת מלאכה מתה אי לא כיון דקי"ל שאינו מחויב עלי' עד שעת אונסין פטור שהרי זה כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ואיני יודע אם הלויתני והש"ך בחו"מ סי' (רצ"א) השיג על הרא"ה דזה הוי כאומר איני יודע אם החזרתי לך ע"ש. ולענ"ד נראה דהנמ"י מסתבר לי' דיד השואל כיד המשאיל ולענין הקדיש יכול המשאיל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שכ' התוס' ב"ב (פ"ז:) ד"ה הלוקח כו' ע"ש ובש"מ ב"מ (מ"ג.) כ' בד"ה הא כו' וז"ל הריטב"א כו' וי"ל דשואל לא קניי' כלל ולא אפקי' מרשות הבעלים שהבעלים יכולים למכרה ולהקדישה הלכך חיובו על שעת האונס כו' ע"ש ובפ' הרואה כתם (נח:) ד"ה ולענין וא"ת מדינא נמי תתחייב השני' לכבסו כדאמר בפ' המדיר כל שנולד הספק ברשותו עלי' להביא ראי' וי"ל כיון דאינו לשני' אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותו ע"ש וא"כ ל"ש בזה לומר דהוי כאומר איני יודע אם החזרתי לך דמעולם לא נפיק מרשות הבעלים ול"ש חזרה כלל דכל היכי דאיתא קאי ברשות הבעלים. והרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ה סי' ל"ג ול"ד) כ' דאין המשאיל יכול להקדיש מטלטלין השאולין ביד השואל כיון דיש לשואל שיעבוד וזכות להשתמש בחפץ כל ימי השאלה ע"ש ולפי"ז הוא לשיטתו שפיר השיג על הרא"ה דודאי כיון דהוא מסופק אם מתה מחמת מלאכה או לא הוי כאומר איני יודע אם החזרתי לך ואין זה דומה לחלוק הנמצא בו כתם דשאני התם דאפשר לכבס החלוק וכשהיא מחזירה החלוק לחברתה אחר הכיבוס חזר החלוק להיות בעין כבראשונה ואין אנו דנין על גוף החלוק שהרי החזירה החלוק בלי שום שינוי ואך הדין ביניהם על שכר הכיבוס ולהכי הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך אבל חמור שמת הספק אם מתה מחמת מלאכה וחשיב חזרה ואם מת החמור שלא מחמת מלאכה לא חשיב חזרה שהוא קיבל ממנו חמור חי והוא משיב לו חמור המת נמצא דזה חשיב איני יודע אם החזרתי לך אכן זה רק בשואל לזמן שיש קנין לשואל על משך הזמן ימי שאילה להשתמש בע"כ של המשאיל וזה הוי קנין שיעבוד וקנין הגוף בהוצאה מרשות המשאיל כמ"ש הרש"ל ביש"ש שם אכן