מהרא"ש קח

כדרך הנאתו והוצרכו התוס' לתרץ דאשרה עשוי לצל וחשיב דרך הנאה. ולפי"ז יפה כ' המ"ל שזה מוכח דהתוס' ס"ל שלא כדרך הנאה מותר אפי' היכי דאפשר בענין אחר וקא מכוין ליהנות ודו"ק: (ט) אכן אין זה מוכרח דבפ' השוכר את הפועל שם בעי הגמ' להוכיח דאפי' היכי דרוצה בקיומה אם הוא ממעט בתפלה שרי דהא לרע"ק דס"ל המקיים בכלאים לוקה אפ"ה עוקרין עם הנכרי בכלאים אע"ג דרוצה בקיומן שלא יתעקרו מאליהן עד שיעקור הוא והקשו התוס' דהא לרע"ק נמי לא אסור המקיים בכלאים אלא היכי דעושה מעשה איסור ותירצו דמ"מ מחשבתו משוי לי' מעשה כיון שהוא עושה מעשה כשהוא עוקרה דמראה שרוצה במה שהוא ע"ש. ולפי"ז א"ש דיתכן דגם לרבא לא שרי בשלא כדרך הנאה אלא היכי דלא אפשר בענין אחר מיהא לאביי דס"ל צל ההיכל חשיב דרך הנאה ומכ"ש דצל אשרה אסור משום דהוי דרך הנאה בכך ממילא אסור לישב בצל אשרה הן באפשר בענין אחר וקא מכוין אסור משום דאסור בהנאה אם זה כדרך הנאה או דאביי ס"ל דאפי' שלא כדרך הנאה נמי אסור עכ"פ יש בזה משום איסור הנאה כיון דאפשר בענין אחר אסור ליהנות מאיסור הנאה. ואם לא אפשר וקא מכוין נהי דבצל של היכל שרי דהיכי דלא אפשר וקא מכוין ס"ל לאביי דשרי ליהנות מיהא באשרה אסור לישב בצלה משום דקא מכוין ורוצה בקיומה ובשעה שהוא יושב בצל האשרה מחשבתו ניכרת מתוך המעשה שרוצה בקיומה ורוצה ליהנות שהרי הוא עושה מעשה ויושב תחת צל האשרה וא"כ אפי' בלא אפשר וקא מכוין אסור משום דרוצה בקיומה וזה נכון לאביי דס"ל דגם שלא כדרך הנאה אסור א"כ הרי הוא עושה מעשה איסור ואף דבעלמא היכי דלא אפשר וקא מכוין שרי מיהא בע"א נוסף האיסור משום דרוצה בקיומה ומחשבתו עם המעשה חשיב מעשה איסור משא"כ לרבא דס"ל שלא כדרך הנאה שרי א"כ לא עביד מעשה איסור כלל ואי משום רוצה בקיומה זה הוי רק מחשבה ואין לומר דמחשבתו ניכרת מתוך המעשה שהוא יושב תחת הצל אשרה דז"א דאדרבא הרואה אומר שאינו רוצה שיהנה מע"א ואינו רוצה בקיומה שאלו הי' מכוין שיהנה הי' יושב תחת ענפי האילן כדרך הנאה והרי הוא יושב חוצה לה ע"כ דאינו רוצה ליהנות כלל ולא עביד מעשה איסור וממילא אפי' קא מכוין ליהנות זה הוי רק מחשבה ואין בזה איסור רוצה בקיומה ושפיר הקשו התוס' לרבא אמאי אסור לישב בצל אשרה אפי' היכי דלא אפשר נימא דהוי שלא כדרך הנאה ושרי דאין כאן איסור הנאה וממילא אין כאן מעשה איסור וממילא אין כאן איסור רוצה בקיומה אפי' קא מכוין ליהנות ומה"ט נמי נימא דאפי' אפשר וקא מכוין שרי כיון דרבא ס"ל שלא כדרך הנאה שרי ודו"ק : (י) ודע דקשה לי במה דמשמע מהתוס' דבמחשבה לחוד ל"ש איסור רוצה בקיומה שהרי אמרו בגמ' מפורש דהיכי דהעכו"ם אומר לישראל המתן עד שאמכור הע"א אסור משום רוצה בקיומה והרי הכא הישראל לא עשה שום מעשה כלל ואין בזה אלא מחשבה לחוד ואפשר לומר דכל עיקר מ"ש התוס' דמחשבה לחוד אין בה איסור זה רק במחשבה בלב ואיני ידוע לזולתו אבל במחשבה גלוי' ומפורסמת דברים שבלבו ושבלב כל אדם בזה מוזהר משום איסור רוצה בקיומה ומה לי אם ניכר מחשבתו ע"י שעוקר עם הנכרי דאמרינן מחשבתו משוי לי' מעשה כשהוא עוקרה מראה שהוא רוצה שלא יתעקרו מאליהם עד שיעקור הוא. ומה לי אם הנכרי אמר לו שימתין עד שימכור הע"א וישלם לו והישראל לא אפשר להפרע ממקום אחר והוא ממתין ומצפה שהנכרי ימלא דבריו לקיים הבטחתו עכ"פ מחשבה גלוי' היא וידוע ע"י אמירת הנכרי והסכמת הישראל נראה ברור שהישראל הנושה רוצה בקיומה של הע"א במחשבה ידוע לזולתו אכן בנידן שאלתינו ל"ש לומר שהקונה עשה איסור שרוצה בקיומו של החמץ דאדרבא הרי ידוע שהמוכר התנה שבאם לא יבא הקונה לזמנו ישפוך השמרים לחוץ והקונה לא הלך להאדון לבקש ממנו להמתין לו ע"כ שהקונה נתרצה שהאדון ישפוך השמרים לחוץ ולו יהא שבמחשבתו רצה שהאדון לא ישפוך את השמרים לחוץ ואדם בהול על ממונו מיהא אין כאן מעשה מוכיח על זה אלא מחשבת הלב בסתר ואינו מוזהר בזה משום רוצה בקיומו של החמץ. ותו י"ל כיון שידע בנפשי' שהאדון התנה עמו תנאי מפורש שבאם לא יבא לזמנו שיקח השמרים ישפוך אותם לחוץ זה גופי' חשיב הפקר והרי בקיבל מן הקטן והחזירו להקטן כ' הרמב"ן בחי' ב"ב (נב.) דחשיב אבדה מדעת והוי הפקר כיון שנתנו לקטן מקום שאינו משתמר הרי הפקירו ע"ש : (יא) והנה הטור בחו"מ סי' (רס"א) כ' להלכה אבדה מדעת הוי הפקר. והב"ח בתשו' סי' (צ"ד) הביא מעשה באחד שנתן מטבע מזויפת להתינוק שלו לשחוק ולקחה הנער וקידש אשה במטבע זו והשיב הב"ח דכיון דנתנו לתינוק מקום שאינו משתמר חשיב אבדה מדעת ולשי' הטור אבדה מדעת הוי הפקר והוא פלאי שהרי בש"ס ב"ב (פ"ז:) אי' השולח בנו אצל חנוני וצלוחית בידו כו' שיבר את הצלוחית החנוני חייב כו' צלוחית אבדה מדעת הוא ואסיק כגון שנטלה למוד בה לאחר ושואל שלא מדעת גזלן הוא א"כ