מהרא"ש קה

(ב) ובש"ס ב"ק (קי"ח.) הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר ובפרש"י שם לא יחזיר לו במדבר אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. ולפי"ז נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל שפיר מצי הישראל להחזיר החמץ להנכרי בכל עת שירצה הישראל וממילא אין שום זכות להנכרי על הבית של ישראל דאין להנכרי לא קנין ולא שום שיעבוד דקנין הגוף או קנין עצם ל"ש בזה כיון דלא סיים הישראל המקום ולא ייחד לו הבית ושיעבוד ל"ש בזה כיון דהישראל לא נשתעבד כלל ובידו להחזיר הפקדון לבעלי' להנכרי והדבר תלוי ברצון הישראל אכן בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי והגיע זמן הפסח פשוט דאין הנכרי יכול לכוף את המפקיד לקבל פקדונו כיון דאם יחזיר הנכרי להישראל את החמץ בעת שיאסר בהנאה עי"ז א"כ זה גרע מהיכי דמחזיר לו במדבר דבמדבר לאו מקום שימור ואם מחזיר החמץ בפסח הוי כמזיק בידים ואוסר עי"ז את הפקדון בהנאה וא"כ מן הדין אין הנכרי יכול לכופו שיקבל את החמץ בהחזרה והנכרי מחויב להחזיק החמץ אצלו עד אחר הפסח וכיון דאינו יכול לסלק זכות הבעלים א"כ שפיר כ' הרא"ש דכיון שנשאל המקום להמפקיד ביתו קרינין בי' דהרי עכ"פ יש להמפקיד זכות השימוש בבית הזה על משך הימים של חג הפסח שגוף הפקדון יהי' מונח שמה ואין הנפקד יכול לסלק הפקדון משם. אכן אכתי י"ל כיון דאין הנכרי מצי לסלוקי א"כ חשיב ביתו של ישראל ונאסר החמץ בהנאה א"כ שוב נימא דהנכרי יכול לכוף הישראל שיקבל הפקדון ול"ש לומר בזה קבל פקדונו בישוב לא יחזיר לו במדבר כיון דבין כך ובין כך החמץ אסור בהנאה א"כ אין הנכרי עושה היזק לישראל בזה שמחזיר לו החמץ בזמן הפסח אך ז"א כיון דאי נימא דיכול להחזיר החמץ א"כ היכי דמצי לסלקו חשיב ביתו של נכרי ויהי' מותר החמץ ותו שוב לא מצי להחזיר ובכה"ג אוקמי אדינא לחומרא כמ"ש התוס' ב"מ (ל:) ד"ה אף כו' וי"ל דאם היתה כשרה הוי ניחא לי' ולכך אין להכשיר ע"ש (ג) איברא דאפשר לומר דהא דמבואר במשנה דש"ס ב"ק קיבל הפקדון בישוב לא יחזיר לו במדבר דין זה רק בישראל המפקיד לישראל דאית בי' דין שומרין ואפי' שומר חנם עכ"פ חייב בפשיעה וכיון שקיבל עליו לשמור את הפקדון אשר הפקיד אצלו ממילא אינו יכול להחזיר לו הפקדון במדבר דלאו מקום משומר הוא אכן בנכרי אין בו דין שומרין ושי' התוס' והרא"ש במס' ב"מ (נ"ז:) דהיכי דאין בו דין שומרין אפי' בפשיעה פטור ע"ש בתוס' ד"ה ש"ח כו' וברא"ש שם א"כ מעולם לא נתחייב הנכרי לשמור הפקדון ושפיר יכול להחזיר החמץ הנפקד אצלו אפי' בחג הפסח וא"כ שוב לא קרינין בי' ביתו של ישראל אך ז"א דנהי דאין דין שומרין בנכרי ופטור אפי' מן הפשיעה זה רק היכי דלא עביד מעשה אלא שלא שמר כראוי אבל היכי דקא עביד מעשה בידים האי מזיק הוא וכ"כ הרא"ש בתשו' (כלל ל"ט ס"ב) לענין שומר שמסר לשומר ע"ש שכ' דהוי כמשליכו לנהר ובכה"ג אף מוהרי"ק מודה וע' ש"ך חו"מ (סי' (ש"א סק"ד) וכן מוכח מהא דאי' במס' ב"ב (נ"ב.) קיבל מן הקטן לא יחזיר לו וכ' הרשב"ם שהרי אינו יודע לשמור וכמשליך לאיבוד דמי מבואר מזה דנהי דאין דין שומרין בקיבל מן הקטן אפ"ה אם החזירה לקטן הוי מזיק בידים ולפי"ז לשי' התוס' והרא"ש שכ' שזה חשיב מזיק ממילא אין הנכרי יכול להחזיר החמץ בפסח דאף דאין בו דין שומר מיהו דין מזיק שייך גבי' וכיון דאינו יכול להחזיר ממילא חשיב ביתו של המפקיד הישראל אכן הרמב"ן בחי' ב"ב שם בקיבל מן הקטן לא יחזיר אין זה מדין מזיק רק מדין השבת אבדה ואם החזירו לקטן אינו חייב לשלם ע"ש : ובמס' גיטין (ע"ה.) ובתוס' שם ד"ה מכלל כו' כ' לחלק לענין נתינה בע"כ ושם בחי' הרשב"א הרחיב הביאור לחלק דבגט אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה וגבי בית עיר חומה אמרינן נתינה בע"כ לא שמי' נתינה היינו טעמא דבגט אשה אין הבעל קנוי להאשה וכן האדון אינו קנוי להעבד ואם נותן הגט להאשה בע"כ דידה אין מפקיע זכותה ומה"ט נמי יכול האדון לשחרר העבד בע"כ משא"כ בית עיר חומה כבר יש להלוקח זכות וקנין בבית והוא רוצה להפקיע זכותו להחזיר המעות להלוקח בע"כ בזה אמרינן נתינה בע"כ לא הוי נתינה ע"ש. ולפי"ז יתכן שפיר דהנכרי יכול להחזיר החמץ בפסח בע"כ של המפקיד דדוקא בישראל דשייך בי' דין שומרין נהי דיכול להחזיר הפקדון מיהו עכ"פ מחויב להחזיר במקום המשתמר ואי מחזיר במקום שאינו משתמר אף אי נימא דאין זה מזיק חייב מדין פושע ועל דעת כן קבל הפקדון שיהי' בו דין שומר משא"כ בנכרי שקבל הפקדון אין בו דין שומרין ממילא להנך פוסקים דס"ל דהיכי דאין בו דין שומרין פטור אפי' מן הפשיעה דלא קבל עליו שום שמירה אלא דהוי כנותן רשות שיניח הפקדון בביתו ממילא יכול הנכרי להחזיר הפקדון אפי' שלא במקום המשתמר נמצא דהר"ן שפיר כ' דשי' הקדמונים נכון היטב בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי דנתמעט מבתיכם דכיון דהנכרי יכול להחזיר החמץ ולכוף הישראל שיקבל בחזרה הפקדון וביד הנכרי לסלק את הישראל בע"כ דידי' כיון דאין