מהרא"ש קב

שום חשש חציצה בזה מהני דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אבל לשי' הראב"ן דס"ל דאשה מקפדת בצפורן גדול א"כ יש לה הנאה ובזה אמרינן אמירה לנכרי שבות והוי דומי' דהדלקת הנר בשבת ע"י נכרי דאסור ודו"ק. והראב"ד בה' שבועות (פ"ו ה"ט) כ' כיצד כו' ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד את בניהם בחנם וכ' שם הלח"מ דאע"ג דהאב חייב בכך מצות לאו ליהנות ניתנו וע' בט"ז יו"ד סי' (רכ"א סקמ"ב) מבואר מזה דאפי' היכי דאיכא תיקון הגוף מיהו כיון שעושה על כונה לשם צורך המצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי הערלה מאוסה היא וחרפה הוא לנו כש"ס נדרים (ל"א:) מאוסה היא הערלה כו' ע"ש. ובמס' יבמות (ע"א) וצריכי כו' משום דמאיס ע"ש. ובספרי ראש המזבח בחי' מס' זבחים (כ"ב:) כ' דמילה מלבד תיקון המצו' אית בה תיקון הגוף ע"ש ובפ' האורג (ק"ו.) מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי ופרש"י הא נמי מתקן גברא ע"ש ונראה בעיני דאפי' לשי' הפוסקים דס"ל דהיכי דאיכא הנאת הגוף עם המצו' לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו יתכן היטב עפ"י מה שכ' המג"ש בפ' האורג שם דמילת קטן בשעת המילה אינו רק תיקון מצו' והתיקון גברא ל"ש בקטן רק דהתיקון בא אח"כ כשהגדיל ע"ש ועפי"ז נראה דבכונה כ' הראב"ד ויכול למול את בניהם דלמול את הגדול לא שייך לומר מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דאיכא תיקון הגוף עם תיקון המצו' אבל למול את בניהם שפיר אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דבשעת מילה אין כאן תיקון הגוף אלא דהועיל בזה להסיר הניול ממנו כשיגדיל ולפי"ז גם שי' הראב"ן נכון כיון דהצפורן כמו שהוא עכשיו גם להראב"ן אין האשה מקפדת אלא שכ' כיון דהצפורן עתיד לגדל עד דע"כ עתידה לטלן להכי גם עתה חוצץ דכל העומד לגזוז כגזוז דמי א"כ אין זה רק כמילת קטן דאמרינן אפי' בנשבע שלא יהנה מן המוהל אפ"ה יכול למול את בנו ודו"ק: והש"מ במס' כתובות (ה) כ' דגבי מילה איכא מלאכת גוזז במה שחותך הערלה ע"ש והקשו לשי' הריב"ש שכ' דגוזז השערות מן העור חייב אעפ"י שא"צ לשערות שכן הי' במשכן גוזז לצורך עורות תחשים א"כ איך מוכח ר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למשרי מילה וקשה נימא דאיצטרך קרא למשרי משום גוזז דחייב ולהנ"ל לק"מ דנהי דגוזז חייב אפי' באין צריך לגיזה דשערות מיהו עכ"פ צריך לגופה של מלאכה לתיקון העור שיהי' ממחק ונקי בלא שערות וזה חשיב צריך לגופו וגם צריך לגופה וכן הי' במשכן לשי' הריב"ש שתכלית המלאכה שהי' צריכין לעור התחש למכסה האהל דוקא לא שערות משא"כ במילה נהי דגוזז הערלה אין כאן שום צורך לגופו ואין שום תיקון בזה דר"ש ס"ל תיקון מצו' לא חשיב תיקון ור' יהודה דס"ל מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מבואר מזה דס"ל דמילה חשיב תיקון גברא כנ"ל ולהכי באמת אית בי' נמי משום גוזז כשי' הש"מ ודו"ק: ס' כה ב"ה ע"ד הגט שנכתב בסטרי בשם המגורשת בריינא דמתקריא בריינציא ונשלח הגט ע"י שליח לק' דראהביטש ונמסר שם להאשה והתעורר אחד מן דיינא דמתא שלפי הברה משם כותבין בריינטשא עם טית ושין ולא עם ציא לבסוף ולכן יש חשש שינוי השם והמסדר בק' סטריא השיב שבעירו אין כותבין בט"ש רק כאשר כ' בגט וגם חתימת האשה היא בריינציא והגאון הגדול מהרי"א האבדפ"ק לבוב כ' שהגט כשר לכתחילה ומטיבותי' אמר שישאלו גם אותי וביקש לכתוב דעתי ולעשות רצון צדיק חפצתי: תשובה לענ"ד הגט כשר לכתחילה בלי שום פקפוק והכל יודעין ששם בריינטשא ובריינציא שם אחד הוא אלא שתולה בשינוי המבטא מאנשי המקומות והב"ש כ' בינדט או בענדיט כו' כשר דאמרינן שמא משפחה זו קורין ביוד ומשפחה זו קורין בעין. ובפ"ק דנדרים מצינו דפליגי רבנן ור' יהודה דרבנן ס"ל דאמרינן דהוי ידים מוכיחות דאין אדם מגרש אשת חברו ור' יהודה ס"ל דלא הוי ידים והרמב"ם כ' להלכה כרבנן והפוסקים החמירו להלכה כר' יהודה והר"ן אסברא לן דרק הענין מוכיח דאין אדם מגרש אשת חברו אבל הלשון אינו מוכיח כלל וזה נכון היכי דלא כתב מנאי אבל היכי דנכתב בגט מנאי וכן כתב מקודם אנת אנתתי כו' א"כ הלשון מוכיח היטב שהיא אשתו הכל יודעין שהיא היא ולא החליפו ולא שינו את שמה אלא שכך קורין בעין ומכ"ש בנידן שאלתינו שידוע בבירור שתלוי בשינוי המבטא בין אנשי ק' סטרי' ובין אנשי ק' דראהביטש. וזולת זה אני אומר כלל גדול הוא בידנו ולימוד ערוך הוא במס' ב"ב (ק"ס:) לא איתחזק מאי אמר אביי דקרי לי' ועני ע"ש מבואר מזה דכל שקורין לאיש או אשה מרחוק והשומע עונה מן השם הוא זה והוא שמו ושמה ודבר זה לא יכחיש אדם שאשה ששמה בריינטשא בק' דראהביטש הקורא אותה בשמה שם בריינציא אין ספק שתשמע ותדע שקורין אותה והיא עונה אל הקורא אות' ולא תדע כלל אם יש חילוק הברה במבטא אשר אך בדקדוק היטב אפשר לעמוד על שינוי הברה כי אין