מהרא"ש קא

במה שהנכרי הביא מרה"ר לרה"י בלא מחיצה של בני אדם והנכרי לצורך עצמו עשה שלא רצה להטריח א"ע ולעשות מחיצה של בני אדם: ולפי"ז נראה ברור דה"ה לענין נטילת צפרנים בשבת לצורך טבילה כיון דביד הנכרי ליטול הצפרנים ביד ובזה הוי לכ"ע רק מדרבנן ושרי ומכ"ש לפי שביארתי למעלה דכל שמכוין בשביל תיקון הטבילה אין כאן איסור גוזז כלל. וא"כ אפי' אם הנכרי חותך הצפרנים ע"י כלי בזה אמרינן נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד שאינו רוצה להטריח לקוץ הצפרנים בידו ובפי' נמאס הדבר וע"כ מה שקוצץ בכלי לצורך עצמו הוא דקא עביד ואין הישראל נהנה מזה מה שעשה הנכרי מלאכה דאו' בכלי וז"ב: (ח) במס' שבת (קלג.) בשר אעפ"י שיש שם בהרת כו' אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור רבא אמר אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישא כו' ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' כו' באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין ומקשה הגמ' ע"ז ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' ע"ש והתוס' מס' יומא (ל"ד:) ד"ה הי' הקשו לשי' הערוך דס"ל פסיק רישא דלא ניחא לי' שרי א"כ אמאי לא הקשה הגמ' לרבא דאמר מודה ר"ש בפס"ר ואי איכא אחר ליעבד אחר ואני מוסיף בזה דגם לשי' התוס' קשה דהא לפימ"ש התוס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' מוכח שם דלכ"ע היכי דעושה לצורך מצו' אף דהוי פס"ר מיהא כיון דלא ניחא לי' שרי ע"ש. והנה התוס' והרשב"א הקשו אמאי לא משני אביי הברייתא בחדא מלתא באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין ואתי' הברייתא לכ"ע ולמה לי' לאוקמי הברייתא רק כר' יהודה והנלענ"ד בזה עפ"י מה דחדית לן הרשב"א בחי' בנועל ביתו וצבי ניצד בתוכו אפי' אם דעתו על הצבי כיון דדעתו נמי על מלאכת היתר שרי והביא סמוכין לזה מהירושלמי וכן אי' בש"ס בבלי יומא (פ"ד:) ראה תינוק שנפל לים כו' ואע"ג דקא מכוין כו' ע"ש והר"ן השיגו וכ' שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי אסור דמודה ר"ש בפסיק רישא ושאני ראה תינוק שנפל לים שהוא חוב מוטל עליו ומלאכת מצו' הוא עיין בחי' הרשב"א ובהר"ן סוף פ' האורג: ולפי"ז א"ש דאביי לא מצי לאוקמי הברייתא לכ"ע בחד תירוצא דמיירי באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין דממ"נ אם אינו מכוין רק לקוץ בהרת בנו א"כ אין זה מספיק לר' יהודה דהא הוא ס"ל דבעי מילה לשמה כדאי' במס' ע"א (כ"ז.) וא"כ לא מצי לאוקמי הכתוב להתיר למול במקום בהרת בכה"ג ואי דנוקמא דקא מכוין לקוץ בהרת בנו וגם מכוין לשם מצוה למול את בנו זה ניחא לר' יהודה דאי לאו דרבי קרא ימול אפי' במקום בהרת ה"א דאסור אף דמכוין לשם מצו' כיון דר' יהודה ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ומכ"ש בפסיק רישא כמ"ש התוס' במס' שבת (מ"א:) ובמס' יומא שם אכן לר"ש הקל"ד למה לי קרא כיון דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר ואביי ס"ל דלר"ש אפי' פסיק רישא שרי א"כ ע"כ חוב עליו למול את בנו אפי' במקום בהרת והוא עושה מלאכת מצו' וחוב עליו למול את בנו א"כ אפי' מכוין נמי להנאת עצמו לקוץ בהרת בנו נמי שרי דזה דומה לראה תינוק שנפל לים ובכה"ג אפי' להר"ן שרי. ולהכי אביי מוקי הבריתא כר' יהודה היינו במכוין לשם מצוה ואפ"ה בעי קרא ימול אפי' במקום בהרת דאי לאו קרא ה"א דאסור כיון דס"ל לר"י דבר שא"מ אסור ומכ"ש בפס"ר ולרבא אפי' לר"ש אסור דהוי פס"ר ואביי אליבא דר"ש מוק' לה באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין היינו דאינו מכוין לשם מצו' כלל אלא לקוץ בהרת בנו ואפ"ה שרי. ולפי"ז א"ש שי' הערוך דאליבא דרבא ל"ק ואי איכא אחר ליעבד אחר כיון דהאב מכוין למול את בנו הוא קודם ומ"ע על האב וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' (שפ"ב) משא"כ לאביי דמוקי באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין ואינו מכוין כלל למול את בנו א"כ בלא"ה אין האב מקיים המ"ע המוטל' עלי' נהי דהמילה כשרה ומ"ע של מילה קיים אבל המ"ע המוטלת על האב שימול את בנו לא קיים דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כונה היינו דיוצא מן הסתם אבל אם מכוין בכונה שלא לשמה כבר כ' הר"ן במס' ר"ה (סוף פ"ג) דחדית לן הרשב"ם דבכונה שלא לצאת לכ"ע לא יצא ע"ש. א"כ בלא"ה מיעקר המ"ע המוטל' על האב ולהכי שפיר מקשה הגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר. ובזה מסולק מה שהקשה זקני התב"ש על הש"ך ע' תב"ש (סי' כ"ח) ובתשו' ד"ז בית אפרים ח' חו"מ (סי' ס"ז) ודו"ק: (ט) ובתשו' הריב"ש סי' (שפ"ז) הביא שי' הרמב"ן דאסור לומר לנכרי להדליק נר לסעודה בשבת בשביל ישראל כיון שהישראל נהנה מאור הנר אבל לומר לנכרי לעשות שופר וכי"ב אפי' מלאכה דאו' בשבת אפ"ה שרי דל"ש לומר דהישראל נהנה ממלאכת איסור בשבת דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש ולפי"ז יתכן דלשי' הפוסקים דס"ל דקציצת הצפרנים אינו מעכב בטבילה וחשיב מיעוט שאינו מקפיד דהאשה אינה מקפדת בכך אלא דנהגו לקצץ הצפרנים משום זהירות וחשש הטיט שתחת הצפרנים ומן הדין סגי בניקור א"כ אין בזה הנאה להאשה מה שהנכרי חותך את הצפורן וכיון דיש בזה מצו' ל"ש בזה אמירה לנכרי שבות דהישראל אינו נהנה ממלאכת הנכרי כלל ואף דנהנה דעושה הטבילה כדת שלא יהי'