מהרא"ש ק

ראי' עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה וא"ת פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף לי' בטיפין דקות מאוד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאינו מתכוין הוא ע"ש והדברים סתומים וכבר נתקשו בזה מה מועיל שבידו לעשות היתר בטיפים דקות והרי עכשיו עושה באיסור בטיפים גסות והוא מכבה בפסיק רישא ותו ק' כיון דאפשר לקיים הזילוף בטיפים דקות מדוע יזלוף בטיפים גסות והרי התורה אמרה לא תכבה. והנ"ל דהנה דהא דמשני הגמ' כיבוי דמצו' שאני יש לפרש הכונה כיון דמכוין למצו' אינו עובר משום לא תכבה דהוי דבר שאינו מתכוין ואף דהוי פסיק רישא כיון דלא ניחא לי' בכיבוי שרי וכשי' הערוך הובא בתוס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' ע"ש ויתכן עוד לפרש מצו' שאני כיון דעושה בכונה לקיים המ"ע אין זה בכלל אזהרה דלא תכבה. ובש"ג מס' שבועות (פ"ד) כ' דהיכי דמתכוין לתקן אע"פ שמוחק להדיא את השם ואין במחיקה ההיא שום תיקון אלא שמכוין לתקן שפיר דמי והביא ראי' מש"ס בכורות (כ"ה.) גבי פרה אדומה שיש בה שתי שערות שחורות גוזז במספרים ולא חיישי לאיסור גיזה כיון שאינו מתכוין לגוז אלא לתקן הפרה ואעפ"י שהוא גוזז להדיא ע"ש ועיין תשו' רמ"א (סי' ק') ועיין תשו' דודי זקני בית אפרים חיו"ד (סי' ס"א). ובמס' ברכות (כ.) בגמ' אבל מטמא למת מצו' כו' שוא"ת שאני ופרש"י ד"ה שוא"ת כו' דמעיקרא כשנתן ל"ת דטומאה לא על מת מצו' נכתב ע"ש: ודע דבתורה כתיב שני פעמים לא תכבה ופרש"י לעבור עליו בשני לאוין. ובפ' כהן גדול (מח:) מבואר התם דפליגי ר"י ורע"ק דר"י ס"ל כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצו' מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ותו לא בעי קרא להתיר כהן גדול ונזיר שמטמא למת מצו' ורע"ק ס"ל דבעי קרא מיוחד לכ"ג והוא נזיר דשרי לטמא למת מצו' ואי לאו קרא ה"א דחד לאו שר' רחמנא אבל תרי לאוין לא שרי' רחמנא. והרמב"ן בנימוקי החומש פ' צו כ' דחד קרא לא תכבה בא להורות אזהרה שאם נתעצלו כהנים וכבתה האש עברו בלאו ע"ש ולשי' זו קשה לי טובא במה דמשני הגמ' בפ' כה"ת. דהא דתניא דמזלף יין ע"ג האישים אתי כר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר והוא פלא הרי עדיף דבר שאינו מתכוין מאלו לא עביד מעשה כלל והרי אפי' בנתעצלו וממילא נכבה האש מוזהרים הכהנים בלאו דלא תכבה אכן הדבר נכון היטב דודאי מסתבר שלא להוציא הקרא ממשמעותא דמצו' לזלף היין ע"ג האישים וכפרש"י והא דכתיב לא תכבה אזהרה זו לא נאמרה היכי דמקיים המצו' לזלף ע"ג האישים וכמו דאמרינן דלאו דטומאת כהנים לא נאמרה גבי מת מצו' מיהא כיון דשנה הכתוב לעבור בשני לאוין י"ל דתרי לאוין לא שרי' רחמנא ומוטב לומר דיין לספלים ולא ע"ג אישים אכן זה רק בעושה מעשה בפועל דבזה לשי' רש"י עובר בשני לאוין אכן היכי דאינו מתכוין לכבות לר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין כמאן דלא עביד מעשה כלל אף דהכיבוי ממילא הוא נמי באזהרה בלאו מיהא בזה לכ"ע ליכא רק לאו אחד ובזה שפיר י"ל דאזהרה זו לא נאמרה במקום מצו' דזילוף היין ע"ג האישים. ולפי"ז אני אומר דודאי גם בטיפים דקות יש בזה חשש כיבוי אלא כיון דאינו מתכוין ואין בזה פסיק רישא ממילא אפי' אם נכבה אין כאן רק לאו אחד לר"ש דלא עדיף דבר שאינו מתכוין מאלו לא עשה מעשה כלל מיהא כיון דחזינין דשרי' רחמנא חד לאו א"כ ע"כ אזהרה דלא תכבה לא נאמרה במקום מצו' דזיליף יין ע"ג האישים תו אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ושרי גם בטיפים גסות אכן זה נכון לר"ש אבל רע"ק דס"ל דלא אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ושרי גם בטיפים גסות שוב אמרינן נהי דמזלף טיפין דקות שרי אבל בטיפים דקות דיש בזה פסיק רישא ועביד מעשה ועובר בשני לאוין לא מסתבר דשריא רחמנא לכן עדיף לי' לרע"ק לאפוקי קרא ממשמעותא וס"ל יין לספלים אתי ודו"ק: (ז) תו כ' הח"צ וז"ל גם מ"ש דבלא"ה יש פוסקים דאפי' מלאכה גמורה מותר לומר לנכרי במקום מצוה כמבואר בהר"ן תמהני עליו דאזיל בתר איפכא והרי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים חולקים כו' ע"ש. ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש הג"מ בשם הראבי' הובא בט"ז או"ח (סי' ש"ז סק"ד) דאפי' במלאכה דאו' לא אסור לומר לנכרי אלא היכי שאי אפשר לעשות בהיתר אבל אם אפשר לעשות היום בהיתר מותר לומר לנכרי לעשות ע"ש. והדברים מבוארין בטעמן דבשלמא באומר לנכרי שידליק לו הנר בשבת בזה ס"ל להפוסקים דאסור אפי' במקום מצו' כיון דאי אפשר להדליק הנר בשבת אלא בעבירה ע"י מלאכה דאו' וכיון דאמירה לנכרי שבות ולהסמ"ג היכי דהנכרי עושה מלאכה בשביל ישראל הוי איסור מה"ת שהרי הנכרי עושה מלאכה בשבת לצורך ישראל והישראל נהנה ממה שנעשה מלאכה בשבת משא"כ היכי דאפשר לעשות בהיתר כגון שהישראל אומר לנכרי להביא לו חפץ מרה"ר לרה"י דהרי ביד הנכרי להביא ע"י מחיצה של בני אדם דבזה שרי אפי' לישראל עצמו נהי דהנכרי לא עשה מחיצה של בני אדם והביא מרה"ר לרה"י בזה לא נהנה הישראל כלל מן העבירה ומה לו להישראל