מהרא"ש י

קודש. ושארי הפ"י הקש' ע"ז מש"ס מפורש מס' כריתות (י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחת טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשין הרי מבואר דנותר קאי בקדושתו וחייב עלי' אשם מעילות: ובפ' כל שעה (כ"ד.) א"ל כו' מהאי קרא קאמר לה ואם יותר מבשר המלואים כו' ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא כתיב ושרפת את הנותר באש כו' תניהו ענין לאיסור הנאה כו' האי מבעיא לי' לכדר' אלעזר דאר"א לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו פרש"י מבעיא לי' לכדר"א ליתן ל"ת דאי מושרפת לא ידעינן איסור לאו למלקות. והק' המהרש"א בד"ה היקשא כו' בלאו הא דר"א איכא לאקשוי דאימא לגופי' בנותר ללאו לאיסור אכילה אתי ע"ש. והנלענ"ד לתרץ עפ"י מה דאי' בספרי פ' ראה וכ"כ הרמב"ם להלכה בה' פסה"מ (פ"ח) האוכל כזית מפסה"מ לוקה שעבר על לאו דלא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל ותמוה לרבים א"כ למה לי דרשה דר"א ל"ת כי קודש הוא כל שבקודש פסול ליתן ל"ת על אכילתו. והנ"ל עפ"י מ"ש התוס' חולין (קט"ו.) ד"ה חורש דאינו לוקה משום ל"ת כל תועבה אלא היכי שניכר בו התיעוב כגון בשר שנתבשל בחלב אבל היכי שאינו ניכר בו התיעוב כגון בבישל בשבת וכיו"ב אינו בכלל כל שתיעבתי לך ע"ש. ולפי"ז א"ש הא דמקשה בפ' כל שעה האי מבעיא לי' לכדר"א דאר"א לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכ' ליתן ל"ת על אכילתו דאי לאו הא דר"א ליכא לאקשויי אימא לגופי' בנותר ללאו לאיסור אכילה דז"א דלאו לאיסור אכילה שמענו מקרא דל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך דבשלמא פיגול וטמא אינו ניכר בהם התיעוב אם נעשה בהם עבירה ואינם בכלל הל"ת דל"ת כל תועבה משא"כ הנותר אפי' בלילה אחת עכ"פ יש בו עבור צורה כתוס' פ"ק דפסחים (ט"ו) ד"ה ולד כו' ע"ש. א"כ ניכר בו התיעוב והוי בכלל ל"ת כ"ת. ובמס' תענית (ל'.) פרש"י ד"ה עד כמה כו' להכי נקיט כשלמים דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאקרי בשר דכתיב והנותר מבשר זבח השלמים כו' טפי לא אשכחן דמקרי בשר שהטעם נפסל אחר ב' וג' ימים ע"ש. ולפ"ז ממילא א"ש מ"ש המהרש"א בחי' קדושין דפסיקא להו להתוס' בשום דוכתא דנותר נפקע הקדוש' דאף דבמס' כריתות מוכח דנותר לא נפקע הקדושה ממנו היינו משום דהתם מיירי באימורים שהחלב קרב ע"ג המזבח ונעשה נותר בלינת לילה משקרב עמוד השחר א"כ נהי דיש בו עיבור צורה מ"מ עוד לא נפקע ממנו הטעם והוא בכלל ואם יותר מבשר המלואים כו' לא יאכל כי קודש הוא ומבואר שם בפי' הרמב"ן שהמלואים הי' קדשי הקדשים ונפסלו בלילה אחת ואכתי מקרי בשר והתורה קראו קודש משא"כ התוס' בקדושין שהקשו אמאי לא חשיב נותר דג"כ אסור בהנא' וע"ז הקשה ז' המהרש"א דלא מצי למיחשבי' בהדי איסור הנאה דבלא"ה אינה מקודשת משום איסור קודש וע"ז שפיר כ' המהרש"א לתרץ דפסיקא להו להתוס' בשום דוכתא דנותר פקע מיני' שם קודש היינו במקדש בחלקו של בעלים בשלמים שנותר אחר ב' וג' ימים דכבר נמר ריחו ופג טעמו יצא מכלל בשר והקדושה נפקע ממנו והשינוי מהני דאמרינן פנים חדשות באו לכאן ודוק: (ה) ובש"ס פסחים (כ"ו.) אמרו עליו על ריב"ז שהיו יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כו' שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש"י ואין הנאת צילו נאסרת דאין זה דרך הנאתו כו' ושם בגמ' קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ובתוס' שם ד"ה מעילה כו' תימא דבפ' החליל תניא אשה בוררת חיטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קודש ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. אמנם לפימ"ש התוס' במס' ב"ק (ק"א.) ד"ה ולא יצבע כו' ור"ת מפרש דאיצטריך קרא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאה דהדלקה איצטריך לשמן שאינו עומד להדלקה כלל ע"ש. ולפי"ז י"ל להכי אשה בוררת חיטים לאור של בית השואבה כיון דמעילה ליכא בקול ומראה ונהי דאיסורא מיהא איכא זה רק בנהנה כדרך הנאתו אבל בשמן שאינו עומד להדלקה כלל דהוי שלא כדרך הנאה שרי כמו בצילו של היכל דשרי אפי' לרבא ואי משום הפתילה העשוי מבגדי כהונה אין בזה איסורא כיון דכבר בלו ולא חזו למילתיהו וכיון דאישתני יצאו מקדושתו כנ"ל ודוק: והמש"ל ה' יסה"ת הק' דבפ' כל שעה משני הש"ס שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש"י ואין הנאת צילו נאסרת דאין זה דרך הנאה ובסוף פ"ג דמס' מעילה (י"ד:) אמר ר"פ ה"ט דבונין בחול משום דלא ניתנה תורה למה"ש כו' ופירש"י ד"ה ר"פ כו' דאי אפשר דלא יתבו זימנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל כו' ע"ש. והרמב"ם ה' מעילה (פ"ח ה"ד) כ' וז"ל כשבונין במקדש כו' בונין הכל בחול שמא יהנה בצל הבנין כו' ע"ש. ובמס' קדושין (נ"ד.) מקשה הגמ' שירי הלשכה אמאי מועלין בהם נימא הואיל וניתנו ליהנות בהן דהא חומת העיר משירי הלשכה אתו ופרש"י דלא ניתנה תורה למה"ש שיהי' זריזין מליהנות מן החומה מלישב בצילה כו' והק' בס' המקנה דהא הנאת צילה לא נאסרה דאין זה דרך