מהר"ם אלשקר פז

הגדולי' ממזרים ואע"פ שהיו מוחזקין בהן שהם בניו התורה האמינתו מדכתי' יכיר יכירנו לאחרים: וכן פסקו הגאונים ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות נערה בתולה גבי אנוסה שעברה: ועוד כתב בסמוך זה לשונו אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה עובר זה אינו מבעלי אינה נאמנת לפוסלו והרי הבן בחזקת כשרות שלא האמינה תורה אלא האב" אמ' האב אינו בני או שהיה בעלה במדינת הים הרי זה בחזקת ממזר עכ''ל: עוד כתב שם הריב"ש ז"ל ואפילו אם נודע שבא עליה שמעון והיא טוענת בריא שהיא מעוברת ממנו כיון שאין שמעון מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר דכי היכי דמפקרא נפשה לגבי שמעון מפקרא נפשה לגבי אחריני כדאמרי' בפ' אלמנה לכהן גדול בסופו ע"כ: וכ"ש בנדון הזה שלכם שאין בלעז שיצא על כ"ר מיכאל שום חשש כלל כמו שכתב כ"ת ודברים פשוטים הן האריכות בהן קיצור: וכיון שהוא מוחזק אצלכם באדם כשר ובעל מעשים ראוי לגעור בה ולקנוס אותה שלא תוסיף עוד לומר שהיא מעוברת ממנו וגם לגעור במוציאי הלעז והדבה: כי רעתם רבה: פג ובענין קידושי הבחורה של קניא"ה עמדתי על עדויות השלשה עדים שנזדמנו להעיד ומצאתי זה אומ' בכה וזה אומר בכה וזה אומר לא בכה ולא בכה: ולענין הדין נראה לי דהנך קדושין לאו קדושין נינהו ולית בהו מששא כלל מכמה אנפי אשר עוררתם אתם על קצתם ורציתם לדחותם בקש והם אינם זזים ממקומם: חדא דאין שם כי אם עד אחד דעדות העד השני שהעיד שאמר לבחורה זה אני נותן לך לאשתי לית בה ידים מוכיחות כלל ולא אומ' מוכיחות אלא אפילו ידים לא הוו דבכי האי גוונא לא ידעינן מי היא המתקדשת ולא למי היא מתקדשת דהאומ' לאשה זה אני נותן לך לאשתי לא משמע אלא לשמור אותו לאשתו או לתת אותו לה אם בעל אשה הוא ואם אין לו אשה אומר לה הילך זה ליתן אותו לאשתי כשאקדש אותה וכיוצא בזה ואין כאן לא ידים ולא רגלים שנותן אותו לה בתורת קדושין שתתקדש היא לו: וכבר כתבנו במקומות רבים דאפי' אמר לאשה תהי מקודשת בזה ולא אמ' לי דאינה מקודשת וכמו שכתב הריא"ף והרשב"א והרא"ש והר"ן והמפרשים וק"ל: וכ"ש האומ' זה אני נותן לך לאשתי דלא מילתא היא כדאמרן: ועוד דהשני עדי' מכחישין זה את זה דהאח' העיד שאמ' לה בלשון הקדש תהי לי מקודש' בזה והאח' אמ' שאמ' לה בלשון יון זה אני נותן לך לאשתי ואין לך הכחשה גדולה מזו: ואף העד הג' הכחיש את שניהם ואמ' שלא היה שם קדושין כלל: פד ועוד שזה העד הג' שנתועד להעיד עם השנ' האחרי' היה קרוב וקיימ' לן נמצא אח' מהם קרוב או פסול אין עדותן עדות: ואע"ג דזה העד הקרוב הכחיש את השנים האחרים ונר' ממה שכתבו התוס' בשלהי פר' זה בורר גבי פלוגתא דב"ש וב"ה באח' אומר מאה ואחד אומר מאתי' וכו' דלא אמרי' נמצ' אחד מהן קרוב או פסול אין עדותן עדות אלא היכא דמסייעי אהדדי אבל היכא דמכחשי אהדדי לא ע"כ: כל המפרשים והמחברים ז"ל לא חלקו ולכולי עלמא כיון שאמרו שהמקדש הזמין לאותו קרוב להעיד עם האחרי' והלכו כולן להעיד ביחד ובאו שלשתן ביחד להעיד לפני ב"ד אין עדותן עדות ואין העדות מתקיימת בשאר ואע"פ שהכחיש את האחרי' וכ"ש דדברי התוספות לא למעשה אתאמרו התם ולא להלכ' אלא דחוית קשיא בעלמא ולא סמכינן עליהו כלל: וכי תימא תיפוק לי משו' דהכחיש האחד את השני' דאין עדותן עדות כדאמרינן פר' היו בודקין וכמו שכת' הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות עדות שאם הכחיש האחד את השנים אפי' בבדיקות עדותן בטלה ע"כ: ואע"ג דלא אמרו הכי אלא גבי דיני נפשו' מ"מ אין לחלק דבעיקר העדו' לא שנא נפשו' ולא שנא ממון: וא"כ הכא נמי נימא דאין עדותן עדות כיון שהכחיש האחד את השנים: ואיכ' למימר דאם לא היה המכחיש קרוב אין הכי נמי אבל כיון דקרוב הוא אין הכחשתו הכחשה ואין בעדותו שום ממש לא להכחיש ולא להזים: פה ומה שכתבת דבעידי קדושין נמי בעי דרישה וחקיר' אין הדין כן וכמו שכת' הרמב"ן והמפרשים ז"ל: וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' בפי' אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה בין בגרושין בין בקדושין דקי"ל כת"ק דרבי טרפון ורבי עקיבא וכן דעת רבותי והגאוני' ז"ל והר"ם במז"ל: ומורי הרמב"ן ז"ל האריך בזה ונתן טעם בדבר אלא שהם דברים ארוכים ע"כ: וכ"כ ג"כ בשלהי יבמות מיהו אם נר' לדיינים שיש צד רמאות באותה עדות אז דורשין וחוקרין: וגדולה מזאת כת' הריב"ש ז"ל גבי עדות קדושין דהיכא דאיכ' חשש רמאו' דבעינן דרישה וחקירה ולא עשו אותה יכול העד לחזור בו כיון שעדיין לא נשלמה העדות ומוכח לה מירושלמי דראש השנה דתני התם עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאיסור בין להתיר בין לזכות בין לחייב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אין נאמנים: ע"כ: פו גם עמדתי על תשובת כ"ת בענין בית הכנסת של פמגוש"תא וישרה בעיני אבל תשובת החכם הבאה ממרחק ששלחת אלי לא ראיתי בה שום ממשות: וראיתי לעורר לכבוד תורתך על קצת מהשבושים אשר באו שם אף על פי שיודע אני כי לא נעלמו מעיניך רובם ככלם: חדא שהוא כתב בתחלת דברי פיהו ז"ל ובמאמר רבי שמואל בר נחמני פרק בני העיר לא התיר אלא בכפרים ואין לומר לאו דוקא כפרים אלא אדרבה דיש לנו לומר דקשיא מדידיה אדידיה דמרישא משמע דלא התיר אלא בית הכנסת של כפרים הא של עיירות אסור: ובסיפא דמילתיה אמר ושל כרכים אסור הא של עיירות מותר עכ"ל: ואני אומר דאדרבה היא הנותנת לומ' דלאו דוקא כפר כי היכי דלא תקשי רישא דמילתיה לסיפא: וכל שכן דלפום תירוצא דיליה שכתב בסמוך דסתם עיירות הוו להו ככפרים דרובא דידהו לא אתי להו מעלמא וכו' על כרחין דהיינו תירוצא דמילתא דאמרן דלר' שמואל בר נחמני לאו דוקא כפרים אלא ה"ה לכל סתם עיירות והנה נפל במה שברח ואינו מרגיש: עוד כתב בחתימת דבריו בפסקא דמילתא כי לפי שאין קדושת בית הכנסת אלא מדרבנן כל ספק שיסתפק בו ראוי להקל בו ואם היה איסור דאורייתא היה הולך בספיקא להחמיר וכשעשה הספקות כתב שהוא ספק ספקא ספק אתי לה מעלמא ספק לא אתי ואם תמצא לומר אתי שמא באותו זמן היה שם ראש ישיבה דאדעתא דידיה אתי עכ"ל: וידוע הוא לתינוקות דספק ספיקא לקולא ואפילו בדאורייתא ונעלם ממנו והוא לא ידע ואצבעותיו כותבות ולבו לא יבין: ולענין הדין בנדון זה נראה לי דאפילו אם היתה פמגושת"א כרך גדול כנינוה העיר הגדולה והיה בה בית הכנסת חרבה כזאת יכולין לבנות בה אותן בתים שזכרתם להקדש ולא אומר יכולין אלא מצוה לבנותן וכל הזריז הרי זה משובח מהטעם האחרון שזכר כ"ת שנתנו העובדי כוכבי" עיניהם בה לעשות ממנה בית לעבודת כוכבי' ואיזה צריך להביא ראיה עליו דאין לך אדם מישראל ואפילו בסוף העולם שיעלה על דעתו שתהיה בית הכנסת חרבה ומזומנת ומוכנת לעשות טעות לעבודת כוסבי ולא יבנו בה הקדשות לב"הכ האחרת כאשר אמרתם: וכ"ש בהסכמת כל אנשי העיר קטנים וגדולים ולא היה דבר זה צריך לשאול עליו: וכ"ש דאפילו בלא חשש עובדי כוכב"יש מן המפרשים שכתב דאפילו של כרכים בבנינה יכולין שבעה טובי העיר הברורים למכור אותה ואפילו אחד הברור וכל שכן דאין כאן מכירה אלא בנין מקום חרב לעשות בתים להקדש אף כי אם יצטרכו לאחד מהם או לכלם לעשות מהם בית המדרש יעשו והנה הם מוכנים לכך כיון שהן הקדש וכפי צורך השעה והזמן: והרמב"ן ז"ל כתב בנמקי מגלה זה לשונו לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותו עליו ונוהגין בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו אבל אם נמלכו למכרו כבר עבר זמן מצותו כסוכה לאחר שבעה ונפקעה קדושה ממנו ואין ספק דמכירה זו האמורה בבית הכנסת כשיש להם אחרת דאי לאו הכי ודאי אסור כדאמרי' בבבא בתרא לא לסתור איניש בי כנשתא וכו' הילכך מכירתו ודאי מותרת היא דהוה ליה כמפריש ז' אתרוגין לז' ימים כיוצא בה ואוכלה דהוה ליה כתשמישי מצוה לאחר זמנם: עכשיו כל הענין מיושב שאם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר זו היא ששנינו לוקחין בדמיו תיבה דמסתמא לא ניחא להו לבני העיר לאכחושי מצוה שלהם ואף על פי שיש להם אחרת ולא שיהיה בדמים קדושה ממש להיותן אסורין בהנאה אלא שאינן רשאין להוציאן בצרכיהן כדין צדקה משבאה ליד הגבאי וכענין האמור שם בפרק קמא דערכין וכו' עד אבל אם מכרו שבע' טובי העיר במעמד אנשי העיר והסכימו כולם שאינן רוצי' עוד בבית הכנסת זה אפילו למשתי בהו שכרא באותן דמים מותר דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין וכו' עכ"ל: וקל וחומר בנדון שלנו: ואין צריך לפנים: פניו יאר אליך וישם לך שלום כנפש נאמנך משה ן' אל אשקר נר"ו: פח שאלה ראובן גרש את אשתו לפי שזנת תחתיו ולימים נתיחד עמה אי חיישינן לאותו יחוד כגרושה דעלמא וצריכה גט שני או לא: תשובה ודאי דלא חיישינן לאותו יחוד כלל דכיון דהוא מוזהמת עליו אינו חשוד עליה ואינה צריכה גט שני והכי מוכח בהדיא בירושלמי פרק הזורק גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק וכו' אמר רבי מנא ב"ש כדעתהון וב"ה כדעתהון ב"ש דאינון אמרי פוטר אדם את אשתו בגט ישן אינון דאמרי אינה צריכה ממנו גט שני אמר רבי יוסי ברבי בון ב"ש כדעתהון וב"ה כדעתהון ב"ש דאינון אמרי לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר אינון דאמרי מוזהמת היא מלפניו ואינו חשוד עליה לפי' אינה צריכה ממנו גט שני ב"ה דאינון אמרי אפילו הקדיחה תבשילו אינון דאמרי אינה מוזהמת לפניו והוא חשוד עליה לפי' צריכה ממנו גט שני ע"כ בירושלמי משמע בהדיא דהיכא דמצא בה ערות דבר דהוי מוזהמת לפניו ואינו חשוד עליה אינה צריכה גט שני: וכ"ש בעובדא דילן שזנת תחתו והוא אסורה עליו עולמית דהיא מוזהמת ומוזהמת דאינו חשוד עליה ואינה צריכה גט שני לכולי עלמא ואפילו לב"ה כלום הצריכוהו גט שני אלא מטעמא דמגרש אדם את אשתו משום דהקדיחה תבשילו דאינה מוזהמת עליו אבל הכא שגרשה בהדיא לפי שזנת תחתיו לא דינא ולא דיינא דאינו חשוד עליה ולא בעיא גט שני: וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל מסתברא דגמ' דילן אזלא כטעמ' דר' יוסי בר' בון דגמ' ירושלמי והביאו דבריו בהגהות המרדכי בשלהי גטין וכן הביא נמי הרשב''א ז"ל