מהר"ם אלשקר פב

לי אבל אני שאני בן גיסו איני פסול לו ורבי יוסי לית ליה הך כללא דכל מה שפסול להעיד לחברו גם חברו פסול לו ע"כ דבריהם וכן מטין דברי הרמ"בם ז"ל שכתב פי"ג מהלכות עדות זה לשונו כל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידין זה לזה ואם היו ראשון בראשון כגון שלקח זה אשה וזה בתה אין מעידין זה לזה: וכן בעלי אחיות פסולין זה לזה והרי הן כראשון בראשון וכן לא יעיד לבן אחות אשתו ולא לבעל בת אחות אשתו ע"כ: משמע דאינו פוסל אלא הוא לבן גיסו לבד אבל בן גיסו לו ואפילו מאחות אשתו לא פסול דאם היתה כונתו לפסול אותן זה לזה הוה ליה למימר וכן לא יעיד לבן אחות אשתו ולא לבעל בת אחות אשתו ולא בן אחות אשתו ולא בעל בת אחות אשתו לו וכיוצא בזה מילתא דמשמע מינה דפסולין זה לזה כי כן דרכו לומר פסולין זה לזה ואין מעידין זה לזה וכו': כ"ש במילתא דתליא בפלוגתא דרבוותא: הילכך מדלא פסיל אלא הוא לבן אחות אשתו בלבד משמע דקא מכשר בבן אחותו אשתו לו כדעת המפרשים ז"ל שכתבנו: ואישתכח לפום האי פירושא דרבי יוסי דברייתא קא מודה ברישא דמתני' דקתני דבעל אחות אמו קרוב לו ולא יעיד עליו ופליג אסיפא דקתני בגיסו בנים וחתנים כלומ' דהם נמי קרובים לו ולא יעידו עליו וקאמר וגיסו לבדו כלומר בלא בנים וחתנים: וכן נראה נמי דעת רב שרירא גאון ז"ל שכתב בתשובת שאלה זה לשונו ואלו הן הקרובים מן התורה אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אמו וחמיו וכו' ובסוף דבריו כתב וכל מי שאשתו קרובה לו בעלה כמותה ופסול לו אבל גיסו כגון שני רחוקים שנשאו שתי אחיות אף על פי שחשוב עם פסולי תורה במשנהו ותירגו שהוא בן אשתו אין פסולין לו אלא לבדם ובניהם וחתניהם כשרי' שכך שנו חכמים חורגו לבדו רבי יוסי אומר גיסו ומסקנא ותרצתא דברייתא רבי יוסי אומר גיסו לבדו והוא הדין לחורגו שאין פסול אלא לבדו והלכה כר' יוסי דברייתא ולא כרבי וסי דמתני' דאמר רביהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דברייתא וכדקאמר ליה אביי לרב יוסף דפסולין הן לבדן ע"כ דבריו: הלא תראה דאחר שכתב שבעל אחות אמו הוא קרוב מן התורה כלומר קרוב לבן אחות אשתו ולא יעיד לו כתב שבנו וחתנו מאחות אשתו דמיירי בה כשרין לו והדברים מוכרחים שם בתשובתו ז"ל: ובלאו האי פירושא דפרישנא נמצאו דבריו ז"ל סותרין זה את זה: לאשר מחזה שדי יחזה: הילכך נקיטינן דהאחד מהן יכול להעיד לחברו וכ"ש שיכול להעיד עמו לעלמא כדברירנא לעיל ומוצא אני לה ג"כ היתר מדברי הגאונים ז"ל שכתבו דבעלי קרובות פסולין להעיד הני מילי זה לזה אבל כשרין להעיד לעלמא דלאו קורבה גמורה היא מה שאין כן באחין ובשאר קרובים: ע"כ: וכן כתב בשמם הר"ר יהונתן ז"ל בפי' ההלכות בפרק זה בורר בפי' המשנה בלא שום חולק: וכן נמי כתב בשמם הריט"א ז"ל: ועוד כתב בשמם הרש"בא ז"ל דבעלי אחיות אף על גב דפסולין להעיד זה לזה מותרין להעיד לעלמא ואם יאמר אומר דבן גיסו לעולם אסור לבעל אחו' אמו וחמיר מתרי גיסי: לאו מילתא היא דאטו כלום איכא פיסולא בתרווייהו אלא משום קורבת אישות ואי תרי גיסי דאינון כראשון בראשון כשרין להעיד לעלמא כל שכן הוא ובן גיסו דאינון כשני בראשון הלא תראה דכלהו רבוותא פסקו כרבי יוסי דברייתא ולעולם לית מאן דמכשר בתרי גיסי אהדדי ובגיסו ובן גיסו כמה מתירין ודברים אלו דברים פשוטים הם והדבור אצלי בהם מכת האריכות במפורסמות: מיהו צריך עיון לדבריהם ז"ל ההיא דההיא מתנתא דהוו חתמי עלה תרי גיסי דפרק זה בורר דמוכח התם דתרי גיסי פסולין אפילו לעלמא: ואין בידינו כח להכריע דבריהם ז"ל אשר הם דברי קבלה והלכה למשה מסיני וכמו שכתב רב שרירא גאון ז"ל בתשובתו הרמתה וחכמת הגאונים ז"ל ופלפוליהן הוא הדבר אשר צוה יי' אל משה: ואף על פי שאומרין הכי הוא ואין מביאין ראיה באי זה מקום הוא אין לחוש על דבר קטן או גדול וכל החולק על שום דבר מדבריהם כאלו חולק על יי' ועל תורתו ע"כ: וכבר ידעת מה שכתב ג"כ עליהם הראב"ד ז"ל שכל הטועה בדברי גאון כטועה בדבר משנה ואין אדם בזמננו רשאי לחלוק על דברי גאון ע"כ וכ"ש שאין דברינו אנחנו אלא בגיסו ובן גיסו דקא מכשר בהו רבי יוסי ואין למדין לרחוק מן הקרוב כמו שכתב הרי"אף ז"ל בתשובת שאלה כללא דמילתא דזה הגט של זאת האשה גט כשר הוא ויכולה היא לינשא: ויודע אני שיש מן האחרונים ז"ל שדבריהם מראיהם הפך מה שכתבנו וכי רבי יוסי דברייתא לא אתא אלא לאפוקי חתן גיסו בלבד אבל בבן גיסו קא מודה לת"ק: ומכלל דבריהם דכיון דאסורין להעיד זה לזה אסורין להעיד לעלמא ואני ללמד זכות באתי: ולהקל על עגונה נקראתי: ולענין מעשה אם יש מי שמתירין אותה לינשא אמנה עמהם להתיר ואכנס בעובי הקורא ולא בשובא מכשורא: כן נראה לי שורת הדין: והאל י"ת יצילנו מעונש הדין: נאם נאמן אהבתך משה בכה"רר יצחק ן' אל אשק"ר נ"ר: סט שאלה יפרש לי אבא מורי ורבי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בחבורו בפסחי' פ"א זה לשונו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וכו' אם אכלן בפסח לוקה בד"א בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת פרס אינו לוקה ע"כ גם יבאר לי מורי אבי נ"ר מה כונת הראכ"ר ז"ל בהשגתו על הרמב"ם ז"ל שם זה לשונו: א"א הרב ז"ל פסק באלו בהלכות כרבנן משום דאין בהן כזית בכדי אכילת פרס ע"כ: תשובה דע לך שדעת הרמב"ם ז"ל ודעת ההלכות בזה אחת היא וביאור דבריו ז''ל הכותח אע"ג דאית בעירובו כזית בכדי אכילת פרס אין בדרך אכילתו כזית בכדי אכילת פרס שאינו עשוי אלא לטבל בו: וכדאיתא בגמרא בהדיא דאמרינן התם הנח לכותח אי בעיניה קא אכיל ליה בטלה דעת אצל כל אדם וכי משטר קא שטר ליה ואכיל כלומר מטבל בו לית ביה כזית בכדי אכילת פרס: וכן החומץ האדומי נמי ישהה דאינו עשוי לשתותו: וכן שכר המדי ואע"ג דשתי ליה בעיניה אי אפשר שלא ישהה ויפסיק בין כל כוס וכוס כדמפרש רש"י ז"ל התם: הילכך בכדי אכילת פרס לא אכיל או שתי מהני כזי' חמץ בתוך תערובת ואנן תרתי בעי' בעינן שיאכל כזית חמץ שבתוך תערוב' אכילת פרס דהיינו בשאכל כל הפרס ובעינן נמי שיאכל אותו בכדי אכילת פרס דאז הוי כאלו אכלו בבת אחת דקיימ' לן דכל שיעור אכילת איסור מצטרפת אכילת השיעור בכדי אכילה זאת כגון שאכל מעט חלב וחזר ואכל מזה עד שהשלים כזית אם אין שהות מתחלת אכילתו ועד סופה יות' משהיית אכילת פרס דהיינו חצי פת בינונית שהוא שיעור סעודה אחת מצטרף והוי כאלו אכלו בבת אחת: ומטעם זה בעינן כזית בכדי אכילת פרס כדי שיצטרף האיסו' בכדי אכילת פרס דביות' מזה אינו מצטרף ואפילו אכלו בעין מעט מעט כמו שזכרנו ולפי' כתב הרמב"ם ז"ל בד"א בשאכל הני תערובת לוקה בשאכלן בענין שיאכל מהם כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס דהיינו שיאכל הכותח וכיוצא בו בעיניה כדרך שאר אוכלין דבהא אפילו רבנן מודו כדמפרש בהלכות וכדבעינן למכתב אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת פרס אפילו אם אכלן כדרך שאר אוכלין אינו לוקה דהא בשיעור אכילת פרס אין שם כזית חמץ ואפילו אכל ממנו יותר מפרס אינו לוקה דאין אוכלין מצטרפין משיעור אכילת פרס כדאמרן: וזה דעת הרי"אף ז"ל בהלכות פרק אלו עוברין שכתב שם זה לשונו דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו מילקא לא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וכיוצא בו אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן חייב ע"כ: ומה שכתב דכותח לית ביה כזית בכדי אכילת פרס מיירי בדרך אכילתו על ידי טיבול וכדאיתא בגמרא ותרווייהו כהדדי נינהו ופסקו כרבנן: ולפי מה שפירשנו אין מקום להשגת הראב"ד ז"ל שהשיג דלדעת הריא"ף ז"ל כותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה בהפך דהרי"ף ז"ל מיירי בדרך אכילתו והרמב"ם ז"ל מיירי בדרך עירובו: וסברא זאת נכונה ומכרחת בדברי הרמב"ם ז"ל דאין סברא לומר דהר"יאף והרמב"ם ז"ל שוין בעיקר הדין וחולקין במציאות זה אומר כותח יש בו כזית בכדי אכילת פרס וזה אומר אין בו כמו שעלה על דעת הראב"ד ז"ל: ואי קשיא לך בדברי הרמב"ם ז"ל דהיכי קאמר דמאן דאכיל כותח בעיניה לקי דעל כרחין לא משתכח דאכיל מיניה כזית בכדי אכילת פרס אלא אי אכל ליה בעיניה והא אמרינן בגמרא בהדיא דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ולאו אכילה היא לחיובי עלה ע"כ איכא למימר דהרמב"ם ז"ל מפרש הכי דלא אמרו בגמ' בטלה דעת אצל כל אדם אלא לומר דלא איירי רבנן במאן דאכיל ליה בעיניה דבטלה דעתו וכו' אבל מכל מקום אי אתרמי דאכיל ליה הכי מודו רבנן דחייב כיון דאחשביה וכן פירשו הא מילתא בתוספו' פ"ג מינין והכי מתפרשא לדעת הרמב"ם ז"ל ודלא כרש"י ז"ל מוכתר בנימוס במשנה ובגמ' איבע"א קרא איבע"א סברא: כמהר"ר אליהו קפרא"לי נר"ו: ע שאלת ממני להודיעך דעתי בענין הצדקות שגדרו קהלות הקדש של רומני"אה וקגדיא"ה וריטמ"ו לאותה אשה שהיתה שבויה ברודו"ס והמעות של קהל רומניאה שלחו אותם לעיר שלכם לקאנדיה והופקרו ביד החכם כמהר"ר עמנואל נ"ע ושל ריטימו שלחו אותן גם כן ליד הגבאין של קאנג"דיה והנדבה של קאנ''דיה עצמה לא נגבית מעולם ולא באה ליד הגבאים כלל ובין כך ובין כך נלכדה רודוס ויצאה האשה חנם אין כסף לא לאדון זה ולא לאדון אחר ואחר כך מתה האשה ובאה בתה היורשת אותה לתבוע הצדקות האלו שנדרו לאמה אם זכתה בהן או לאו גם כמהר"ר עמנואל נפטר לבית עולמו ושאלו לבניו מעות של הצדקה הנזכרת של רומני"א שהופקדה ביד אביהם ואמרו שאביהם נ"ע לא צוה אותם ולא ידעו מה היה ממנה: אי נמי שמא החזיר המעות בחייו לבעלים או שמא נגנבו או נאבדו אם