מהר"ם אלשקר עה

דבר מזה ולא נתנו לב אליו: ואחר בקשת המחילה אומר כי אחר שעלה על דעתך לעורר על דבר זה על כל פנים היה די לכ"ת בשתי מלות לומר ודאי דלא עדות היא אם הדיינים גם הם אינן יודעין זמן העדות וכיוצא בזה בלא סתירת בנין והקמת ענין בשמא ואולי: עוד כתב כבוד תורתך כי אין העדות בטלה מהצד השני שכתב הרב והוא דכיון דהעד השני מאותן העדים לא אמר עדותו בפי' אלא אמ' שעברו הדברי' כאשר אמר העד האחר הרי הוא כאלו לא העיד ועדותו בטלה וכו' עד ומזה הצד אין העדות השנייה בטלה כלל וכו' ע''כ: גם בזה אומר דאפשר שכתב כ"ת גם דברים אלו כדי להפיס דעת המנגד ולא מלב ומנפש ולפיכ' כתב כ"ת בלשוני דבר שלא כתבתי ולא בא אל פי ולא עלה על לשוני לומר דכל מי שאינו מעיד עדותו בפיו עדותו בטלה עד שהוצרך כ"ת לטרוח להרבות בראיות מסוגיא דגמ' ומדברי המפרשים ז"ל לסתור דבר זה ולעורר אותנו על דברים שעוררנו אנו עליהם ויודע אני כי קודם שכתבתי מה שכתבתי עמדתי גם אני על סוגיות הגמ' ודברי המפרשי' ז"ל וכתבתי דבריהם כצורתו שצריך העד לפרש עדותו בפיו לא שתהיה העדות בטלה אם עבר ולא פירש וכתבתי זה סניף לדברים שלמטה להורות שהיינו צריכין להזקק לשאול את פי העדים ושהעדות לא נתקבלה כראוי אלא שהדברים סתומים ואחר שנשאל העד ונתקבלה עדותו פעם אחרת ופירש דבריו כך ואמר שלא היה יודע הזמן כתבתי שם שהעדות בטלה כמו שראת כ"ת בדברי: ועיקרן של דברים שידוע לנו שהעדות הזאת מרומה מכמה צדדין יקשה עתה זכרונם כאן דאפילו אם היו דברי העד מפורשים היה צריך הדבר דרישה וחקירה גדולה וכל שכן במקו' שהיו סתומי' שתחלת דברי פיהו לא דבר אלא דרך כלל שהיה מכבד הבית בחברת פלוני ושעברו הדברים כמו שאמר אותו פלוני ועתה פירש כי מן הדברים שעברו כמו שאמר ומהם לא ידע כי כשגמר הכבוד עלה לו למעלה כמו שכתוב שם: וכפי הנראה שלא עמד כ"ת על דברי רבי' ירוחם ז"ל שהערתי שם עליהן ואמרתי כמו שכתוב במישרים חלק פלוני וז"ל שם צריך כל אחד מן העדים לפרש א בפיו ואם הגיד הראשון ואמר השני וגם אני כמוהו אין מקבלין עדותו וכו' ומ"מ היכא דלא איפש' לחזור לקבל עדותו בפירוש כגון שהלך לו אינו מפסיד תובע וכו' עכ"ל: הא קמן בהדיא דאם לא הלך העד חוזרין לקבל עדותו ואין צריך לומר לדברי הרב בעל העיטור ז"ל שכתב זה לשונו אמר ריש לקיש אף אני כמוהו כשר בדיני נפשות ובדיני ממונות ומעלה הוא דעבוד רבנן והכא כיון דלא איפשר אוקמוה רבנן אדאורייתא שמע מינה דאפי' בדיני ממונות אף אני כמוהו פסול מדרבנן עד שיפרש כל העדות ומדאורייתא הוא דכשר ומעלה עבוד רבנן אפי' בדרבנן ע"כ: וכ"ש במקום שיש חשש רמאות בעיקר העדות כדאמרן וזה פי' ואלמלא דמסתפינא שכתבתי שם: וכבר עמד כ"ת על דברי הריב"ש ז"ל שכתב באותה תשובה זה לשונו וגם שהענין מצד עצמו הוא מרומה כמו שכתבתי למעלה וא"כ היה צריך דרישה וחקירה אפילו בדיני ממונות יותר מעדות אחרת ואף ע"פ שאם לא עשו דרישה וחקירה אין עדותן בטלה: אבל מ''מ כיון שצריך דרישה וחקירה מן הדין ולא נעשית יש לומר שאע"פ שאין העדות בטלה אבל מ"מ לא נגמרה והיה יכול העד לחזור בו כדגרסי' בירושלמי דראש השנה תני עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחייב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו הרי אלו נאמנין: ואם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אין נאמנין ע"כ: והכי נמי איתא בתוספתא פ"ב דכתובות: וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל וכן כתוב בחוקות הדיינין זה לשונו דהא דהגדה אחת בעינן דוקא בעדים שנחקרה עדותן בב"ד אבל אם לא נחקרה עדותן בב"ד הרי אלו כאלו לא העידו ויכולי' לחזור ולהגיד עדותן ולהפך בעדותן ממה שהעידו בתחלה וכו' ע"כ: וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות פ"ה: וכן כתבו התוס' ריש פ"א דיני ממונות: וכן כתוב בהגהות המרדכי דכתובות בתשובת הרמ"נע: ומה שכתב כ"ת דאין העדות מוזמת לפי שלא נתקבלה בפני המוזמין האמת עם כ"ת וחי האמת שאחר שכתבתי טענה זו בהעתקה הראשונה והתחלתי לישא וליתן בפרטי אותה תשוב' של הריב"ש ז"ל שהעתקתי שם תחלתה סלקתיה ליראת האריכות ועוררתי על הדברים דרך כלל וכתבתי ז"ל גם אין לדקדק אחריו בפרטי ההכחשה וההזמה שרצה לעשות מההכחשה הזמה וזה פשוט לבעלי השכל והמושכל כי אף לפי דבריו לית הכא הזמה כלל וכמו שפשוט במפרשים ז"ל ע"כ דברי שם: ודבר פשוט הוא כי אף לפי דבריו לא יתלה בדין זה הזמה כלל לא מאותו טעם ולא מזולת' והאריכות בזה הוא אבוד הזמן: ומה שכתב כ"ת כנגד הריב"ש ז"ל: דברי כ"ת רובם ככולם דברים של טעם וראויים לכ"ת מיהו אם יצדק פירושו בדברי רש''י ז"ל יצדקו דברי וגם בדברי הרבה מן המפרשי' שכל מי שראינו מהם כולם העתיקו דברי רש"י ז"ל וכתבו דבריהם באותו סגנון: וכן נמי כתב הרי"טא ז"ל נהי נמי דהומה לא הויא כלומר נהי דהזמה לא הויא לחייבם בדין הזמה הכחשה הויא לבטל עדותן וכדפירש"י ז"ל עכ"ד: ולעת כזאת אין בידי להכריע דברי רש"י ז"ל מצד עצמן עד שאתיישב בדבר ואכתו' לכ"ת אם יגזור האומ' ועושה: עוד השיג כ"ת על החכם המתיר בטעות השעות ובכלל הדברים כתב כ"ת שהחכם האוסר קצר בהשגותיו כאן וכו' והאמת שדרכי שם קצרה וארוכה דכל אותן הדברים הערתי עליהן בקוצר כדי שלא יקוץ המעיין באריכות הדברי' כי לא היתה הכונה אלא לתופשו בעיקרי הדין הגלויים אשר לא נעלמו מעיני כל חי מדבר ויכריעו בהן הבעלי בתים הדנין על פי החזקה שאין עמה טענה ויראו הרואים הדין בלא פתיחת ספר ועיון סוגיות: ואגב אורחין פירשתי כוונת הרמב"ם ז"ל דפסק כרבא וכסתם מתני' דהיו בודקין דהיינו רבי מאיר דלדידיה טעו אינשי בשתי שעות חסר משהו והסכמתי בין דבריו בהלכות עדות לדבריו בתשובתו דבענין טעות כלל העם בשעות אין הפרש ביניהם דהוי מחלקת במציאות והיינו דכתב שם גבי עדות שדרך העם לטעות ולא כתב שדרך העדי' דמיירי בהו אם הכוונה לחלק ביניהם ובין חמץ כדמחלקינן התם אליבא דאביי ואמרי עדים זריזין הם ולפיכך לא תלה הדבר שם ובפירוש המשנה אלא ביום המעונן בלבד כדי לתרץ שביעית חמה במערב ולא בזריזות העדים וחמץ לכל מסור כדפרש"י ז"ל במסקנא דמילתא גבי כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ דאמרינן התם פשיטא: ותירצו הא קמ"ל דשנויא דשנינן שנויא הוא ופרש"י ז"ל שם דחמץ לכל מסור א"נ משום יום המעונן ע"כ: ולדידיה דהרמב"ם ז"ל לא מחלק בשיעור טעות השעות בין הכא להתם ואם ידקדק כ"ת בחשבון הרמב"ם ז"ל לא יחסר המשהו שכתב כ"ת שחסר בהסכמתינו ואפי' שיחסר אמרינן לחומרא לא דק כדאמרי' פעמים רבות בגמ' על כיוצא בזה וכמו שכתב עליו הרב בעל המגיד משנה ז"ל בעירובין דבמשהו לא דק: ועוד איכא בענין זה לדקדק וליישב ודי במה שכתבנו כי אין הפנאי מסכים: וכיון דאתו לידן דברי הרמב"ם ז"ל נימא בהו מילתא וזה שראיתי שהוקשה לכ"ת הרבה אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל הדין הנאמר בגמר' בפי' דיהבי' לעדים טעותייהו היכא דאמר האחד בשעה אחת והשני בשעה אחרת וכדאיתא התם: והנראה לי בזה דאין צורך כלל ואין מנהגו להאריך בדבר הפשוט כי כשפירש לנו שיעור הטעות לקיים העדות על כן כשתבא ההזמה תבוא על תכונת העדות באי זה אופן שתהיה והזמן שנתנו להם לכוין בו העדות ולקיימה ע"כ דיהבי' להו נמי לגבי הזמה דבלאו הכי אין כאן מקום להזמה ולא מתזמי כלל דשמא בשעה אחרת היה המעשה והם טעו ואין סברא לומר שתהיה העדות מתקיימת בשעה עם טעותה ואתיא ההזמה ומבטלה תורת הטעות ומזימין אותן באותה שעה דוקא דזו אינה תורה ולא יעלה דבר זה על הדעת אלא כפי תוכן העדו' תהיה ההזמה בהכרח הגמור ונרא' דקרוב לזה כתב כ"ת בחתימת דבריו אלא שהאריך כ"ת עלינו את הדרך ועם כל זה לא נתקררה דעתך: מיהו בשני עדים שכיוונו עדותן בשעה אחת אי יהבי' להו נמי טעותייהו לגבי הזמה לבבי בזה בין שני חלקי האפשר והספק חונה: ולצד אחד אינו פונה ולא ידעתי אי אמרי' דהני מילי בשלא כיוונו שניהם לשעה אחת הוא דיהבי' להו טעותיהו כי היכי דיהבי' להו לעיקר העדות דכיון דחזי' דלא הסכימו לשעה אחת אמרי דטעו ויהבי' להו טעותייהו כדאיתא בגמר' בהדיא שם בריש פסחים והיכא דאיתמר איתמר אבל בשני עדים שכוונו עדותן בשעה אחת אחזוקי טעותא בהו לא מחזקינן: או אי אמרינן דלעולם אפילו שכיונו עדותן בשעה אחת עבידי נמי דטעו ויהבי' להו טעותייהו לגבי הזמה ואע"ג דלא יהבי' להו לגבי עיקר העדות ואחזוקי סהדי לשקרי לא מחזקינן: ואע"ג דבגמ' לא איתמר הכי אלא גבי זה אומר בג' וזה אומר בד' איכא למימר דלאו דוקא הוא ומשום דעיקר פלוגתייהו בהכי הוא דקאי אמתניתין דאחד אומ' בג' ואחד אומר בד' וכו' והוא הדין נמי לכל עדים גבי הזמה וכדמוכח שפיר מההיא דסנהדרין שהביא כ"ת דאמרינן התם הניחא לאביי אליבא דר' מאיר אלא לאביי אליבא דר' יהודה ולרבא וכו' וכת' שם רש"י ז"ל למה לי למימר בכמה בשעה וכו' עד אי נמי אמרי להו מתחלתה ועד חצייה עמנו הייתם לא מתזמי שמא בסוף שעה היה והם טעו מסופה לחציה ע"כ אלמא מוכח שפיר דאפי' כיונו שניהם לשעה אחת אמרי' בהו דטעו ויהבינן להו טעותייהו ולזה הדעת נוטה בזה המאמר: ומטין איתמר: עוד כתב כ"ת שאינך רואה שתהיה עדות הראשו' מוכחש' מהטעמי' שכתב החכם האוסר כי יציאת בית הכנסת אין לה זמן קבוע וכו' ע"כ: ובתוך כדי דבור חזר כ"ת לומר שאם היה כל הדין תלוי בזה לבד מי שהיה מורה ואומר שהעדות ההיא היא מוכחשת הייתי עושה עצמי כמחריש וכו' ונמצ' כ"ת כמזכי שטר' לבי תרי כההיא דלעיל ומי יתן ידעתי מאי דחקוה למר לעשו' בה עצמו כחרש לא ישמע ומה מציאות יש לאותה הכחשה מכל אותן צדדין שכתבתי וזולתן: ואם תקניטני אומר עוד דאיפשר שהיה דבריהם של עידי הקדושין על שעה שיצאו מתפל' המנחה כזמן קבלת העדות דאינהו לא קאמרי בשחרית ולא בבקר השכם: וידוע הוא ומפורס' בחוצותינו כי אותה העדות של הקדושין נתקבלה אחר המנחה וקרוב הדבר לומר דהיינו בשעה שיצאו מב"ה הסמוכה לקבלת העדות ועדות ההכחשה היה בבקר