מהר"ם אלשקר עב

דקאמר דטעמא דמלתא לפי שיוד' הו' שסופו לידרש בדריש' וחקיר' וכמו שכת' שם ז"ל עדות מסורה לזריזין אין אדם מעיד על הנפש אלא אם כן בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו לידרש בדרישה וחקירה אבל אמן על הכל מוטל ושאינו בקי בשעות טועה בהן ע"כ: ובמילתא דילן ודוע הוא דלית הכא דרישה וחקירה וכ"ש בעדות שני נערים המכבדים הדהליז ואלמלא דמסתפינא: אומר ואם בשעו' ידועו' שיש להן זמן קבוע ומוגבל עבידי אינשי דטעו בשעה או בשתים כ"ש בדבר שאין לו זמן קבוע לכוין בו שיעור השעות דטעו וטעו: ובר מדין ומדין ידוע הוא דהרבה פתחו למקו' ואפשר שנכנסו מהפתח האחר והקיפו לצד האחר ואי הוו קמן דנשאלינהו הוו אמרי הכי: כתבנו כל זה לרצות הקולמוס ולמלאת הנייר לומ' דאפי' לפי דבריו אין כאן מקו' להכחש' ולא להזמה כלל: וכבר כתבנו בבירור שאין אחריו בירור דלפי האמת אין כאן עדות ולא ריח עדות לא להזים ולא להכחיש: עוד כתב בתשובתו החכם הנז' דאיכא תרתי עדות אחרי' שהם החכם כה"ר יוסף גבאי ונערו רבי יוסף הארוך שהעידו שגם הם היו למטה נגד הפתח ולא ראו שנכנס אדם לשם ולפי דעתי גם אלו הם מכחישים עידי הקדושין וכו' עכ"ל מריה דאברהם מה טיבו של חכם זה וכי לא ידע שכ"הר יוסף גבאי הוא פסול לעדות זו כי הוא קדש לבחירה הנז' אחר שקדשה האחר באותו יום עצמו שנתקבלה עדות אותן הקדושין הראשונים בפני כ"ר משה ן' אשר ור' יום טוב פריגה ואיך יעיד לבטל קדושי האחר ולקיים את קדושיו ונמצא מעיד לעצמו: וא"ת שהחכם לא ידע בכל אלה שלא בא זה בטופס השאלה גם עיקר עדותו לא בא בשאלה והוא נדרש ללא שאלו ממנו ולא נתן לב להשגיח בחכמי המקום לשאול מהם על הפרטים ולעלות על לבו כי אם היו הם מתירי' אותה לינשא לא היה הולך אליו לשאול את פיו: וגדולה מזאת אומר דאפילו אם היה העד כשר והעדות עדות אין לה שום מציאות מהטעמים האחרים שזכרנו שלא נזכר שום זמן בשטר וכו': ועוד דדבר ידוע הוא שלא יוכלו לראות הרואי' אם נכנס אדם בפתח הבית אלא אם יהיו יושבים בדהיליו או לפחות במדרגה העליונה שלו אבל בבית ואפי' נוכח הפתח אין מציאות לראות פתח הבית ולא למי שיכנס לדהליז שיש דהליז אחר ביניהם: והנה העדי' העידו עליו שעלה לבית ולא ישב עמהם בדהיליז: ואם זינו עליו ביתו כאן: גם שדבריו שלמט' הם מכחישי' את אלו שכתב שם זה לשונו אם כן בנדון שלפנינו שהעידו שהיו רואין את הנער' ולא ירדה מן העליה וכו' ועדות זו אינה אלא בבית אשר שם העליה: אף כי עדות זו אינה אלא על הבחורה אם ירדה מן העליה או לא ירדה לא על העדים הנכנסין לדהיליז וזו עדות לחוד וזו עדות לחוד והוא נכנס בשור ויצא בבור רחמנא ליצלן מכי האי דעתא וכיון שהוזמו והוכחשו דבריו: ונפלו יסודות בנין אמריו: אין צריך לחטט אחריו ולא לדקדק אחר שאר דבריו שכתב בתר הכי גבי לא ראיתי אינה עדות דמסקנא דמילתא דבעל העטור שהביא לראיה לא דמי לעובד' דילן כלל דהוא כת' ז"ל אבל היכא דתרווייהו בהדדי נינהו כי קאמר האחד לא ראיתי כאלו אומר לחבירו לא ראית דהוה ליה הכחש' ע"כ: ופשוט הוא דבעובדא דילן לא הוו הכי: גם אין לדקדק אחריו בפרטי ההכחשה וההזמה שרצה לעשות מההכחשה הזמה: וזה פשוט לבעלי השכל והמושכל כי אף לפי דבריו לית הכא הזמה כלל וכמו שפשוט במפרשים ז"ל: גם יתבונן המעיין באותו שכות' שם ואומר זה לשונו שאפילו אם לא יאמרו העדים אלא בשעה אחרת הייתם עמנו וכו' עד והרי העדי' אמרו שקודם שיצאו מבית הכנסת היו לשם וסגרו הדלת וכו' עד סוף הענין שאין דברים אלו כדאי להשיב עליהן כי אין ענין זה דומה לזה ואין לנו צורך בכאן בראית העדים אף לפי דבריו: ובענין השעות גם כן כתב שאין לתלות הטעות בשני עדים מדחיית קושיא בתוספות אליבא דרבא ולבטל בה קדושי תורה ואיכא לתרוצי מילתא בגוונא אחרינא: גם ימצא המעיין בדבריו דקאמר מילתא ומצדה תברה דמביא ראייתו כנגדו וכאלה רבות עמו: בלשונו וטעמו: ודי בהערות אלו כי אם באנו להשיב על כל קוץ וקוץ ירבו עלינו הדברים: עוד כתב שם זה לשונו מפני שאין איסור תרי ותרי אלא מדרבנן ואוקמה איתתא אחזקתה וכו' והבל יפצה פיהו דודאי למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן באשת איש החמירו לאוסרה מספק ולא נימא אוקי איתתא אחזקתה: וכן כתב הרש"בא ז"ל בקדושין פרק האומר ז"ל וכן אומר הר"י בעל התוספות דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ומוקי מילתא אחזקתה בין לקולא בין לחומרא ובשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרי' לא נתקדשה מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת פנויה וכו' אלא דאסרינן לה מדרבנן וכו' וכי אמרי רבנן דספיקא הוי ולא מוקמי' אחזקתה הני מילי בשל תורה כגון קדושין וכו' אבל בדרבנן כגון ההיא דחזקת הבתים דתרי אמרי בן חלוצה וכו' משום דבדרבנן לא החמירו לאפוקי מחזקת אבהתיה ע"כ: וכן כתב שם הריטב"א ז"ל וזה לשונו וכל רבותי אלה הביאו ראייה לדבריהם דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה מדגרסי' פרק האשה שנתאלמנה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדש וכו' ועוד מדאמרינן התם שנים אומרים מת ושנים אומרי' לא מת וכו' ופרכינן עלה תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי וכו' ואלו הוה אמרינן דתרי ותרי אוקי איתתא אחזקתה ליכא אשם תלוי ממה נפשך וכו' אבל מורי נר"ו אומ' דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ואוקי גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה לגמרי אלא דרבנן אחמור באשת איש בלחוד דלא לאוקמה בחזקת היתר כיון דתרי ותרי נינהו עד דכל תרי ותרי ספקא דרבנן הוא מן הדין הוא שנוקי אתתא בחזקתה ואפי' לקולא אי קיימא בחזקת היתר אלא דרבנן מחמיר באשת איש מיהת דלא לאקולי בה ע"כ: עוד כתב בכתובות פ"ב ורבי' הגדול הרמ"בן ז"ל כתב תפס בעדים לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא: וכן דעת הריא"ף ז"ל אבל אין זו דעת ר"י ז"ל ולא לדעת רבי' ז"ל אלא דכל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה וכו' אלא דבאשת איש החמירו לאוסרה מספק מדרבנן ולא נימא אוקי איתתא בחזקתה ע"כ: עוד כתב שמצד לשון הקדושין אין ממשו' באלו הקדושין כלל שהעדי' העידו שבזה הלשון נתן הקדושין שאמ' לה בחיי שתקחי זה הדינר בקדושין לי: וזה הלשון אפילו למ"ד ידים שאינן מוכיחות הוו ידים בכאן יודה שאין כאן יד ולא שום אחיזה כלל לפי שאין בכאן שום לשון שיורה שהיה מקדש עתה לשום אשה לא לה ולא לזולתה שהוא אומר תקחי זה הדינר בקדושין לי ולא אמר למי הוא מקדש או אם היה מקדש עתה אלא שתשמור לו זה הדינר בקדושין לו כשירצה לקדש ואם היה רוצה לקדש לשום אשה הקדושין לא היו לו אלא לה או למי שהוא רוצה לקדש: עכ"ל: ומי יתן ידעתי אם הוא מבין מה שמוציא בפיו ובשפתיו העבודה עמל הוא בעי להשיב על דברים כאלו דאסור לשומען כ"ש להתעסק בהן ולהשיב עליהן: ואומר אני דאפילו למ"ד ידים שאינן מוכיחו' לא הוו ידים קדושין כאלו קדושין גמורין הן: והתולדה שהוליד שאין בזה לשון שיורה שהוא מקדש עתה לשום אשה וכו' ושהוא לא נתן לה הדינר אלא לשמור אותו לו כשיקדש וכו' תולדות אלו הן כפי לשונו המדוקדק והצח אבל כפי לשוננו המורגל לכל לא נתן לה הדינר אלא כדי לקדשה בעצמה לו וכ"ש שהיתה משודכת עמו מכמה שנים: והראיה הגדולה לדברינו היא תשובת הרש"בא שהביא לו לעזר והוא כנגדו ובכפא דחק נגר' ביה נשרוף חרדלא וגיראה בגיריה אתי לקטלא: דאיבר' ודאי לא הבין פשט התשובה ולא ירד לסוף דעת הרש"בא ז"ל ולא ידע כונתו ואפי' שהשמיט מנוסח תשובת הרש"בא ז"ל מלת לו שתי פעמי' לא מסתייע דבלאו לו דבריו פשוטי' ומוכרחי' מצד עצמן: ואתה המורה דת ודין בדבר של ערוה גנובי לו למה לך והלא ידעת כי כל חכם לב בנו נחש ינחש ובספרי הרב ז"ל כל יום לבו רוחש ואין לך התנצלו' לומ' שהיתה לו חסרה מספרך דבלאו לו הדברים פשוטי' שם ומוכרחין מצד עצמן כדאמרן וזה לשון תשובת הרש"בא ז"ל בראובן שנתן ללאה מעות: ואמ' לה הרי אני נותן לך אלו בקדושין ולא היו מדברי' על עסקי קדושין: והשיב שאע"פ שקבלתן לשם קדושין לשמואל דאמר בעי' ידים מוכיחות אין זו מקודשת ואפילו אמרו שניהם דלהתקדש לו נתכוונו דמ"מ בשעת נתינה לא היו שם ידים מוכיחות: ועוד דהמקדש בלא עדים אפי' שניהם מודים אינה מקודשת וכל שאין כאן ידים מוכיחות אין כאן עדות שנתקדשה לו אלא מפיהם שאומרים שלכך נתכוונו: ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקדושין בכענין זה לא בעי' ידים מוכיחות וצריכה גט עכ"ל: וכן נמי כתב בחדושיו פ"ק דקדושין זה לשונו והילכך לענין קדושין אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת ומיהו איכא למימר דחוששי' לה וצריכה גט ע"כ: הא קמן בהדיא דאפי' במקו' דאמר לה הריני נותן לך אלו בקדושין ולא אמר לי דדבר מצוי הוא שאדם מקדש אשה לחבירו ואפי' הכי חושש להחמיר והצריכה גט ואלו בעובדא דילן דקאמר לי לית הכא לא ידים ולא רגלים אלא קדושין גמורין כדאמרן: ועתה בעלי שכל השכילו הביטו וראו בזו הראיה שמביא מכאן זה החכם לבטל קדושי תורה ולהשיא ערוה לשוק: עוד כתב על תשובה זו זה לשונו הרי בפירוש דלדעת הרשב"א ז"ל שאפי' בכאן שהיו ידים אלא שאינן מוכיחות לא אמר שראו לחוש אלא מפני ששניה' אמרו שנתכוונו לשם קדושין אבל אם היתה האשה מכחשת לא היה חושש לקדושין כלל וכ"ש בנדון שלנו שהאש מכחשת ואין כאן שום יד כלל ויותר מוכיח הלשון שהעידו שאמ' תקחי זה הדינר בקדושין לי שהוא היה הקנוי ולא הוא עכ"ד ומה שכת' דלא אמר כך אלא מפני ששניהם אמרו שנתכוונו לשם קדושין וכו' כבר כתבנו דלא הבין את דבריו דאיהי לא קאמר אלא ואפילו אמרו שניהם דלהתקדש לו נתכוונו וכו' דאלו לשם קדושין פשוט הוא שם דנתכוונו לשם קדושין דבפירוש קאמר לה הרי אני נותן לך אלו בקדושי' ולשם כך קבלה המעות: וכן כתב הרש"בא ז"ל שם בתחלת דבריו זה לשונו שאפי' שקבלתן לשם קדושין וכו' וא"כ היכי קאמר השתא ואע"פ ששניהם מודים דלשם קדושין נתכוונו וכו' והדבר מפורש בדברי המקדש אלא ע"כ דאינו מקפיד אלא לפי שלא אמר לי דלא פירש שקדשה לעצמו ואפי' הכי חשש להחמיר: ועוד דלו הונח שפי' הענין כמו שחשב מה