מהר"ם אלשקר נט

ולכלים העשויים להשאיל ולהשכיר והדומין להם ואין בדפוסתן ממש כמו שכתבנו: הילכך אם יש עדים שהנכסים שהניחה זאת האלמנה היו של בעלה החזקה שלה אינה כלום והרי הן בחזקת הבעל ובעל חוב גובה מהן אבל אם אין ידוע שהנכסים היו של בעלה יכולין הן יורשיה לטעון שהנכסי' היו שלה ממציאה שמצאה או שנפלו לה בירושה או שנתנו לה במתנה: ועוד יכולין הם לומר מכרם לה הבעל או נתנם לה במתנה דאלו בחייה היתה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה לא היו של בעלה מעולם וטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון ולפיכך מחזיקין יורשיה במה שבידם ואפילו בלא שבועה כדמוכח מההיא דשטר כיס היוצא על היתומים דלעיל שכתבתי שהיתומים מחזיקין בחלק הפקדון ואפילו בלא שבועה וטעמא דמילתא דלא משבעינן להו בטענת שמא שאין נשבעין על טענת שמא אלא אותן דפרק הנשבעין דמורו התירא כגון השותפין וכו' דתנן שהיתומים נשבעין שלא פקדנו אבא וכו' היינו ליטול ולגבות בשבועה זו כגון בשטר יתומים מן היתומים אבל כשהן נתבעים נאמנים בלא שבועה מיהו צריך להחרים בפניהם דבלאו הכי לא סגי וכמו שכתב בענין זה רבינו מאיר ברבי ברוך מרוטנבורק וכן כתב רב פלטוי גאון ז"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל ועל בעל חוב להבי' ראיה בעדים שהנכסים היו של הבעל ולא של האלמנה ושלא נתנם לה במתנה ואף על פי שלא היתה חלוקה בעיסתה כי היכי דנימ' מעיסתה קמצה ולא היה ידוע שיש לה שום ממון משלה ואלו בחייה עליה הראיה: עכשיו שמתה על בעל חוב הראיה: וכדמוכח בבתרא פרק חזקת הבתים גבי אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאת על שמה דפליגי בה רב ושמואל: רב סבר עליה להביא ראיה שהן שלה ומממונה שירשה מאחרים ושמואל סבר על היתומים להביא ראיה וקיימא לן כרב: ואמרינן התם דאמר שמואל ומודה לי אבא דאם מת על האחין להביא ראיה וקיימא לן הכי דטענינן להו ליתמי: ואף על גב דאקשינן התם: מי טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון וסלקא בקושיא אפילו הכי קיימא לן הכי דהלכת' כשמואל בהא דלאחר שמתה אין על באי כחה להביא ראיה דהא מודה ליה רב וליכא בהא פלוגתא כלל ודלא כהרשב"ם ז"ל: וכן פסק הריא"ף ז"ל בהלכותיו ור"ח ז"ל מפי הקבלה: וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נחלות: וכן כתב הרמנ"ע בתשובה הובאה במרדכי פרק חזקת הבתים: וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו ונתן טעם לדבר וכן נמי כתוב בחשן משפט וכן הסכים הרשב"א ז"ל: וכל שכן באשה שהיה לה נדוניא דיכולה לומר מנדונייתי לקחתי ונאמנת אפילו בחייה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם בהלכות נחלות: ודין האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ודין אחד מן האחין הכל אחד כדאיתא בגמ' התם: והוא הדין נמי בנמצאו לה מטלטלין ברשותה דהוו להו כאונות ושטרות וכמו שכתב הרמ"ה ז"ל: ומ"מ אפילו יש עדים שהנכסים היו של הבעל ואפילו לא היו יורשיה מוחזקין בהן ועברו בית דין והגבו אותן להן בכתובת אמם מה שעשו עשוי ואין מוציאין מידן וכדרבי אליעזר דפליג התם פרק כל הנשבעין אדרב ושמואל דקאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו וקאמר אין היורשין יכולין לישבע אותה שבועה ממש שהיה נשבע אביהם ישבעו שבועת היורשין כגון לא פקדנו אבא ונוטלי' ואוקימנ' התם דהאי דיינא דעבד כרבי אליעזר עבד: וכן כתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה פרק י"ז: אבל רבינו האיי גאון והרב ן' מגאש ז"ל כתבו שאם עבר הדיין והשביע יורשי מלוה וגבו את חובם מוציאין מידם: וכן דעת רבינו יונה ז"ל: והרא"ש ז"ל הסכים לסברא ראשונה וכן הסכימו מן האחרונים ז"ל וכן מוכחת הסוגיא: כללא דמילתא דאם יש עדים שהנכסים היו של הבעל אין ליורשיה שום זכות בהן והרי הן בחזקת הבעל ובעל חוב גובה מהן כיון שמתה ולא נשבעה אלא אם כן עברו בית דין והשביעו את יורשיה והגבו אותן להן דאז לא מפקינן מיניהו וכדכתיבנ' וכ"ש אם היו הנכסים קרקעות דארעא בחזקת מרה קיימא ואף על פי שהחזיקה בהן בחייה שלש שנים לאו חזקה היא ואם אין עדים שהנכסים הם של הבעל מחרימין בפני יורשיה שיאמרו האמת במה ששמעו מן האלמנה ובהכי סגי להו ואין מוציאין מידם: וכבר נתבאר לעיל שאם הנדוניא בעין יורשיה יורשים אותה ואף על גב דלא נשבעה: זהו הנראה לי לפי קוצר דעתי ושגיאות מי יבין: נאם המשיב מפני ההכרח נאמן אהבתך: משה בכמה"ר יצחק זלה"ה ן' אל אשקר: לד תונס שאלה ראובן נתן לשמעון מעות לקנות לו אי זה סחורה בדוגיאות שהיו בנמל רחוק כשלשה פרסאות מהמדינה ושמעון רצה ליקח אותן מעות להתעסק בהן לעצמו ואמר לראובן אני אמכור לך אותה סחורה באותו סכום שאתה רוצה לקנות בדוגיאות ותמתין לי עד שיחזרו הדוגיאות מארץ המערב ואתן לך הסחורה ההיא בדוגיאות עצמן ובגמל עצמו וראובן נתרצה לו ועשה לו שמעון שטר חוב על עצמו סתם שהוא חייב לו סך ידוע מאותה סחורה לזמן ביאת הדוגיאות ועתה עבר הזמן ובאו הדוגיאות ותובע ראובן אותה סחורה לשמעון ואומ' לו כי השטר כתוב בו שהוא כתוב במדינה ובתוך המדינה תתן לי סחורתי: ושמעון טוען בי אף שהיה השטר כתוב סתם לא היה התנאי בינינו שתקבל הסחורה אלא בדוגיאות כמו שהצענו: ועוד שאותה הסחורה הוקרה לא אפרע לך אלא מעותיך כי כל מעשינו ההו היה ורבית: ואומר עוד שעד אחד מעידי השטר הלך לו למדינת הים ושהעד האחר מעיד כדבריו שכך עברו הדברים ושלא התנו שיקבל הסחורה אלא בדוגיאות וראובן משיב איני מכיר דבריך ולא אחוש לדברי העד שטרי מקויים בידי חן לי סחורתי במדינה: יורנו המורה שורת הדין באר היטב ולא יחוש לאריכות: תשובה מילתא דפשיטא היא דהפוסק מעות לחברו על אי זה סחורה לזמן רחוק ובין כך ובין כך הוקרה הסחורה ההיא דלאו כל כמיניה לגבות מגברו כל אותה סחורה או המעות ששוה עכשיו אחר שהוקרה אלא באחד משני דברים אם שיצא השער ואף על פי שלא היה למוכר הסחורה ההיא או שהיה לו ואף על פי שלא נקבע השער וטעמא דמילתא דכיון דמעות קונות דבר תורה ואם חזר בו מוכר קאי במי שפרע הרי זה לענין רבית כאלו קנאה לוקח קנין גמור מעתה ונתיקרה ברשותו והילכך אין כאן הקדמה: אבל כשאין לו או לא יצא השער ונקבע אסור ואף על פי שיש מי שנותנין אותה עכשיו בכך אפילו הכי אסור כל שלא נקבע השער ונתפרסם בכך ואם יצא השער מותר לפסוק דאף על פי שאין לו הרי זה כמי שיש לו שאם אין לזה המוכר יש לאחר ויכול עתה לקנותן באותן דמים שקבל: ומתניתין היא בפרק איזהו נשך אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין שאף על פי שאין לזה יש לזה: והכי נמי איתא בברייתא התם: וכשיש לו נמי פשוט התם במתניתין ובגמרא נמי יש לו מותר: אין לו אסור: ואף על פי שמכר לו הסחורה בפחות ממה שהיא שוה עכשיו: ודבר זה ביצא השער אסור אפילו הכי כיון שיש לו שרי דאזולי הוא דקא מוזיל גביה וכדאית' נמי התם אמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזא לקיראה כלומר לשעוה וקאזל ארבעה ארבעה וקאמר יהיבנא לך חמשה חמשה איתנהו גביה שרי: ליתנהו גביה אסור: ואמרינן עלה פשיטא: לא צריכא דאית ליה אשראי במת': כלומר שגם המוכר הזה הם חייבין לו אחרים שעוה: מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במת' וכו' קא משמע לן כיון דמחוסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי: וגבי הלואה נמי אמרינן התם אמר רב הונא יש לו סאה אחת לוה עליה סאה: סאתים לוה סאתים: רבי יצחק אומר אפילו אין לו אלא סאה אחת לוה עליה כמה סאין דחזינא כאלו לוה סאה כנגד הסאה שיש לו ונמצאו לו שתים ואחר כך לוה שתים כנגד השתים וכן לעולם: ואם אין לו כלל יש מן המפרשים ז"ל שכתב שיתן לו חבירו במתנה מעט ואז יוכל ללות ממנו כל מה שירצה ומשום דליכא איסורא דאורייתא בהני ענייני אקילו בהו רבנן ואפילו אין לו נמי יכול ללות סאה בסאה על שער שבשוק וכדאיתא התם אמר רב הונא כיון דשמעיתו להא דאמר רבי שמואל ברבי חייא אמר רבי אליעזר לוין אמר איהו לווין: ומאי דשמעינן התם ריש פירקא מדרבי אושעיא דאין מעמידין מלוה על גבי פירות ואף על פי שיצא השער אלא אם כן יש לו שאני התם הואיל ומעות הלוהו מתחלה מיחזי כרבית: אבל פסיקת דמים כדקתני מתני' ועיקר הלואת סאה בסאה מדרבנן על שער שבשוק מותר דכיון שיצא השער יכול לקנו' פירות באותן מעות שנתן לו או ליקח פירות באשראי לפירות שהלוהו ואף על פי שאין לו מעות עכשיו בידו: אבל הראב"ד ז"ל כתב שצריך שיהיה לו מעות שיכול ליקח בהן פירות ולא הודה לו הרמב"ן ז"ל: וכתב הריא"ף ז"ל בתשובות וכן אם נתן אדם מעות לחברו בתורת שותפות ופסק בהן זהובים על שער שבשוק מותר לעשות כן ע"כ: עוד כתב בתשובה אחרת זה לשונו מי שאמר לחברו הלויני זהובים ולא היו אצלו זהובים ואמר לו אלוה אותך מעות וקנה בהם זהובים ואכתוב עליך בשטר זהובים אם נתן לו כמה ששוים הזהובים באותה שעה ולא חסרו כלום מותר לעשות כן ואין הפרש בשער השוק בין מעות בדינרין בין דינרין במעות בין סאה במעות בין מעות בסאה בין סאה בסאה הכל על שער השוק מותר עכ"ל: עוד כתב שם זה לשומו ומי שהקדים מעות לחברו בפרקמטיא על שער שבשוק והיתה מצויה לקנות ולא רצה ליתן לו אותה פרקמטיא אין כופין אותו ליתנה לו אלא שמקבל על עצמו מי שפרע ע"כ: ונראה דמיירי היכא דנעשה המקח בלא קנין כמו שיתבאר בסמוך: ומיהו מאי דקאמרינן לעיל דעל סאה אחת יכול ללות כמה סאין הני מילי בהלואת סאה בסאה דהיינו פירות בפירות אבל בפסיקת דמים אינו יכול ליקח בהן פירות אלא אם כן יש לו למוכר מאותן פירות או מאותה סחורה כשיעור המעות שקבל אבל אם אין לו אלא סאה אחת אינו יכול לפסוק לו אלא על אותה סאה בלבד וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: וכן כתבו מן האחרונים ז"ל: ונראה לי דטעמא דידהו משום דגבי הלואת פירות איכא למימר הך טעמא דלוה סאה על הסאה ושתים על השתים כדפרישית אבל גבי מעות לא שייך הך טעמא לפיכך מי שעבר ופסק מעות לחברו קודם שיצא השער ונקבע ואין לו למוכר כלום אין לו לבעל המעות ליטול מאותו דבר אלא כשער של היתר וכגון שלא נתיקר השער דאף על גב דנעשה המקח באיסור אם נתקיים בקנין המקח קיים אבל אם נתיקר השער המקח בטל ואין לו ליטול אלא המעות שנתן לו: וכמו שכתב רבינו האיי ז"ל בתשובה דהיכא דאיכא איסורא בזביני כגון דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים