מהר"ם אלשקר נח

אותן נכסים ביד בניה ובני בניה יורשיה ויורשי בעלה והחזיקו בהן מחמת כתובת אמם מה יהא דינם לגבי בעל חוב של בעלה גם בן ואם יכול להוציא אותן הנכסים מידם לפרעון חובו כיון שמתה קודם שנשבעה או לא: תשובה ודאי דאלמנה זו אשת ראובן כל עוד שלא נשבעה אין לה כתובה ולאו כל כמינה לירד לנכסי בעלה בלא שבועה: וכדתנן בגטין פרק השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה: והכי נמי איתא במתני' בכתובות פרק הכותב ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והוא הדין נמי לגבי בעל חוב דאינה נפרעת אלא בשבועה: וכדאיתא בפרק מי שהיה נשוי דתנן התם מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת הראשונה קודמת לשנייה והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית וכו': כלומר דשנייה תטעון הואיל ואת באה ליטול תחלה תשבע לי שלא גבית כלום דדילמא לא משתייר בנכסים כשיעור כתובתי ואף שלישית מציא למימר כן לשנייה וכן לכולן: לפיכך כל אחת נשבעת לחברתה וכן כתבו כל המפרשים ז"ל דאין האלמנ' נפרעת אלא בשבוע' וכן נמי כת' הרמב"ם ז"ל פי"ו מהלכות אישות זה לשונו: וכן התקינו כשתבוא לגבות אחר מותו לא תגבה אלא עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום וכו' ולדידיה אפילו מנדונייתה נמי אינה נפרעת אלא בשבועה ודבר זה פשוט הוא שלא יפה כחה יותר מן החוב שהרי הבא ליפרע מן היתומים אינו נפרע אלא בשבועה: ומה שכתב בפרק י"ח והנכסים עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' מיירי בשאותן הנכסים שהכניסה לו הן קיימין בעין וכמו שכתב פי"ו שאם ייחד לה קרקע או כתב לה מטלטלין והן עצמן קיימין נוטלת אותן בלא שבועה וכדאיתא פרק השולח ובריש פרק אע"פ: ועל זה כתב פי"ח ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה וכו' כלומר בהיותה בעין וזהו האמר שם דאם יהיה בה מותר המותר ליורשי הבעל אבל אם נפחתה הנדוניא או שאינה בעין אין יורשיה נוטלין כלום מן היורשים אלא א"כ נשבעה: וכן נמי כתב בעל העטור ז"ל: הילכך זאת האלמנה אשת ראובן כל עוד שלא נשבעה על כתובתה כל הנכסים הם בחזקת בעלה ולא זכתה בהן כלל אלא א"כ נדונייתה בעין דאז נוטלת אותה בלא שבועה כמו שנתבאר: מיהו אפילו לאחר שנשאת יכולה היא לישבע ולזכות בכתובתה: ואף על גב דאמרינן בפרק השולח לא שנו אלא שלא נשאת אבל אם נשאת אין מדירין אותה כבר פירשו התם דהיינו טעמא משום דמפר לה בעל כלומר והיא סומכת על כך וגובה בשקר: אבל בנשבעת לא שייך הך טעמא: וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ו ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנשואין ונוטלת כל זמן שתרצה: אבל אינה נודרת ונוטלת שמא יפר הבעל ע"כ וכ"ש בזאת האלמנה שהיא נשבעת לקיים מה שהוא מוחזק בידה: אבל מה שטען בעל חוב שלא גבתה בב"ד ולא שמו לה הנכסים כראוי ודאי דטענה גדולה היא ונהי דלא בעינן שלשה ב"ד מומחין מיהו שלשה הדיוטות מיהא בעינן דהיינו גברי מהימני דידעי בשומא: ובבציר מתלתא לא סגי כדמוכח במציעא פ' אלו מציאות גבי רב ספרא דפלג בבי תרי בלא דעתיה דאסור ואתא לקמיה דרבי אבא ואמר ליה זיל איתי תלתא דפלגת קמיהו: אי נמי תרי מגו תלת כלומר שנים מן השלשה שיבואו ויעידו ששלשה היו: ואי נמי תרי סהדי דפלגת בי תלתא ובעא רב ספרא לסיועי נפשיה ממתניתין דאלמנה מוכרת שלא בב"ד דאלמא כיון דדנפשה שקלא לא צריכא בי דינא דגלוי מילתא בעלמא הוא ובבי תרי סגיא ודחה לה אביי דהא איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות שמע מינה תרי לא מהנו ואפילו בדשקלא דנפשה: אף הכא בנדון שלנו בבי תרי לא סגי וכמאן דליתנהו דמי: ותדע דאע"ג דעברה וגבתה לא עשתה כלום ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דמחלק בין מוכרת לעברה ומכרה דאלו במוכרת כתב בפי"ז דבעיא שלשה הדיוטות אבל בעברה ומכרה לעצמה כתב שמכרה קיים וכמו שכתבו נמי קצת מן המפרשים ז"ל דבדיעבד מכרה קיים ואפילו בלא שלשה: דהני מילי בשמכרה לאחרים אבל בשמכרה לעצמה לא עשתה כלום וכמו שכתב שם בבירור: וכדאמרינן בפרק אלמנה נזונת אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום ואוקמוה התם אפילו בשהכריזה דאמרינן לה מאן שם לך: וכ"ש לדעת המפרשים שאמרו דמימרא זו היא ודאי בששמה בשלשה הדיוטות ואפילו הכי אם שמה לאחרים הוא שמכרה קיים אבל לעצמה כיון דאלו השלשה אינם ראויין לדין אמרינן לה מאן שם לך כלומר מי מכרו לך לפי שהיא שלוחה למכור אבל לדידה מי מכרו וכמו שפיר' הרשב"א ז"ל והוציא מכאן שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו בעליה למכור לפי שהוא נעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולהקנותו דאין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא שהרי במקום בעלים עומד עכ"ד: וכן נמי דעת הרא"ש ז"ל בפסקיו: הילכך זאת האלמנה כיון ששמה לעצמה בלא שלשה הדיוטות לפחות לא עשתה כלום: נמצא עתה שורת הדין דאם נשבעת עתה זכתה בכתובתה ואם לא רצתה לישבע הנכסים בחזקת בעלה הראשון ואבדה כתובתה: ואפילו לאחר שתשבע עכשיו אם תובע בעל חוב לשום הנכסים פעם אחרת כדי ליטול המותר אם יהיה שם מותר הדין עמו כיון שלא גבתה בב"ד של שלשה: וחזינא תשובת שאלה לאחד מן הראשונים ז"ל דכתב בה שאף על פי שלא נשבעה האלמנה יש לה מחצה וכן ליורשיה הבאים אחריה ג"כ: ואיתי סייעתא מדברי רבי' האיי גאון ז"ל בספר שבועות שלו הבא ליפרע בשבועה ולא נשבע בין הוא בין יורשיו גובין מחצה: ומוקי הלכתא כרבי יוסי דאמר יחלוקו דתנן היו שניהם חשודין וכו' ואיתמר א"ר יוסי בר מניומי אמר רב נחמן רבי יוסי אומר יחלוקו וכן תני רב זביד בר אושעיא רבי יוסי אומר יחלוקו א"ר יוסי בר מניומי עבד רב נחמן עובד' יחלוקו ע"כ: ואנן כתבינן מאי דנקיטנן מסברותא דקמאי וכלהו בתראי אליבא דהלכתא: והאל יאיר עינינו במאור תורתו: ומה ששאלת בענין האלמנה שמתה קודם שנשבעה אם יכול בעל חוב להוציא הנכסים שנשארו תחת ידה משל בעלה מיד יורשיה או לא כבר נתבאר דאין האשה נפרעת מכתובתה אלא בשבועה אבל מתה ולא נשבעה פקע זכותה ואבדה כתובתה ומתניתין דפרק מי שהיה נשוי דקתני יורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה וכו' וכן מתני' דפרק הנושא מתה יורשיה מזכירין כתובתה העמידו אותן בשבועות שילהי פרק הנשבעין בשנשבעה ומתה דוקא הא לאו הכי אין יורשיה נוטלין כתובתה ואליבא דרב ושמואל דאמרי מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה אין יורשי מלוה נשבעין ונוטלין כלום מיורשי לוה דכשמת לוה כבר נתחייב מלוה שבועה ליורשי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו והוא הדין נמי לאלמנה שמתה קודם שנשבעה דלא עדיף מחוב דעלמא: וכן כתוב בהלכות הריא"ף ז"ל פרק מי שהיה נשוי זה לשונו אבל מתה ולא נשבעה אין יורשי שניה נוטלין כתובתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו: וכן נמי כתב בעל העטור ז"ל אבל לא נשבעה ומתה קימא לן כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו: וכן אלמנה שמתה כדין יתומים מן היתומים ע"כ: וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ו וכן כתבו האחרונים ז"ל: ואפי' בשכתב לה נאמנות כתבו גדולי המורים דלא מהני לגבי בעל חוב ופלוגתא דרבוותא היא ואין להאריך בזה כיון שאין מנהג ארצכם בכך: לפיכך אם ידוע שנכסים אלו שהניחה האלמנה ליורשיה היו של בעלה לא זכו בהן יורשיה כלל: ואפילו היו מטלטלין ולא מצו למימר שנתנם לה במתנה או מכרם: והחזקה שהחזיקה בהן ליתא דהחזקה שיש במטלטלין אינה אלא שאין מחזיקין אנשים בגנבים שיכנסו לבית בעל המטלטלין ואם כן לא באו ליד זה שמחזיק בהן אלא מיד הבעלים ולפי' לאלתר יש להם חזקה אלא אם כן יהיו ראויין להשאיל ולהשכיר וכדומה: אבל זאת התפיסה של האלמנה אינה חזקה שהרי נתונין היו אצלה בחיי בעלה: ומרשותה ומרשות בעלה תפסה אותן ואין בתפיסה זו ממש והרי הן ברשות הבעל אלא אם כן יביאו ראיה בעדים שנתנן לה או שמכרן לה דאפילו לאחר שמתה עליהם הראיה ולא דמי לאונות ושטרות דלקמן דאמרינן בהו דלאחר שמתה אין על באי כחה הראיה דהתם לא היה הדבר ברור שהיו אותן הנכסים של הבעל אלא שאנו מדמים באומד הדעת לומר כן וכדבעי' למימר קמן: וכתב רש"י ז"ל בתשובותיו שכל נכסי המת הם בחזקת היורשים בכל מקום שהם ואין תפיסת האשה מועלת בהם שהרי הם בכל מקום שהם בחזקת היורשים ולא מהני לה שום תפיסה כי אם לאחר שתשבע: ותדע דאפילו לאותן מפרשים ז"ל שכתבו דהא דאמרינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו היינו דוקא להוציא מיד אחרים אבל במה שהוא מוחזק ביד אביהם והיה חייב עליו שבועה לא אמרינן הכי: הכא גבי אלמנה שאני דחזקה דידה לאו חזקה היא כדפרישית: וראיתי מי שכתב דבאלמנה נמי אם היתה מוחזקת בנכסי הבעל ומתה קודם שתשבע דבהא ודאי אמרינן אדם מוריש שבועה לבניו כדי שיחזיק בממון יורשי האלמנה ומוכח לה מהא דאמרינן פרק המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה דעסקאי פלגא מלוה ופלגא פקדון ופלגא דמלוה שקיל בשבועה אבל פלגא דבפקדון לא שקיל דטענינן להו ליתמי מאי דהוה מצי טעין אבוהון דאלו הוא אבוהון קיים הוה טעין החזרתיו לך והיה נאמן בשבועה במגו דנאנסו וכיון דאבוהון היה נאמן להחזיק במה שבידו היורשים נמי מחזיקין אלמא שמע מינה דבכי האי גוונא אדם מוריש שבועה לבניו כדי שיחזיקו בממון שהוא מוחזק בידם: ולא היא דאין הנדון דומה לראיה דהתם היינו טעמא דאבוהון היה נאמן לפי שהיה הממון מוחזק בידו והיה יכול לטעון החזרתי לך במגו דנאנסו וכיון דאבוהון היה נאמן להחזיק במה שבידו אנן נמי טענינן ליורשים והן מחזיקין בו גם כן: ואלו הכא לאלמנה שום טענה לטעון כי היכי דנימא דטענינן לה ליורשיה והחזקה שלה לאו חזקה היא ועדיין הנכסים ברשות הבעל ואין לה שום זכות בהן: ואע"פ שהן בידה כדפרישי' וכיון דבחיי האלמנה לא מהניא לה חזקה גבי יורשיה נמי לא מהניא להו חזקה ושפיר אמרינן בהא מילתא אין אדם מוריש שבועתו לבניו ואפשר שבעל זאת הסברא מיירי בשאין ידוע שהנכסים שהניחה היו של הבעל דבכי האי גוונא ודאי מהניא חזקה כמו שיתבאר ואע"פ שכתב סתם: ואי איכא דמותיב ואמר דמב"ש דסברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי ואמרינן פר' הנשבעין דיורשין נשבעין ונוטלין אפי' היכא דלא תפיסי נשמע לבית הלל היכא דתפיסי הא ליתא דלבית שמאי כיון דסביר' להו דשטר העומד ליגבו' כגבוי דמי הילכך נשמע דתפיסה מעליא חשיבא אבל הכא לבית הלל כיון דנכסי בחזקת הבעל קיימי ותפיסתה לאו כלום היא מדמינן לה לאומן במידי דבר אומונתיה הוא