מהר"ם אלשקר נז

וכו' עד כאן הילכך כ"ש וכ"ש גבי תנאי קדושין וגירושין דאיכא קפידא טפי וצריך לקיים התנאי כמו שהתנה ממש דאפילו לרב היכא דקאמר על מנת שאתן לך כך וכך דינרין או כך וכך מעות ממטבע פלוני דוקא הוא וצריך ליתן מאותו מטבע עצמו ולא שוויו לא בכלים ולא בזולתן ואפילו ליתן מטבע אחר במקומו לא סגי לדעת ר"ח והרמ"בם והרש"בא ומן המפרשים ז"ל ודלא כרש"י ז"ל שכתב דכל שם מטבע אחד הוא: ומה שהביא ראיה לדבריו מהנשבע לחברו פשוט הוא דשבועה לחוד ותנאי קדושין וגטין לחוד כמו שכתב כ"ת: גם גבי נתינה בעל כרחו כתבו הרש"בא והרי"טבא ז"ל והוא הדין לנשבע ליתן לחברו נותן לו בעל כרחו ונפטר וכו' והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת ע"כ: ומה שכתב ועוד דאפילו אם נאמר בעלמא שצריך ליתן לה זוזים: בנדון שלנו אינו חייב ליתן לה זוזים אלא אם נתן לה תכשיטים יצא ידי חובתו דודאי לא נדר ליתן לה ט"ו אלף עוטמני אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ע"כ: הבל יפצה פיהו דזה לא נכתוב בשאלה ולא בטופס התנאי אלא שהוא עושה הנחות מדעתו ואפילו אם היה נזכר מי יודע אם היתה כונתה לקנות אותן תכשיטין ששלח לה או זולתן והיא לא אמרה שקבלה אותן אלא בתורת סבלונות ועליו הראיה: כתבנו כל זה לרוחא דמלתא דלפי הטענה הראשונה אין כאן ריח קדושין כלל כדכתיבנא: ואפילו לדברי הכת המנגדת שאלמלא כך לא היינו משיבין עד שהיינו עומדין על דברי שתי הכתות: ואמנם הספק שיש להסתפק בו בענין הזה עם היות שלא השגיח בו החכם המשיב הוא זה אי אמרינן דהוי אנוס בדבר מצד מה שגיזם עליו אביה להלשין אותו או לא: כיון דאשכחן לחד מרבוותא דאמר דאפילו הגיזום מקרי אונס לענין מודעא: והנראה לעניות דעתין דאין כאן מקום ספק כלל דלו הונח דהוי הגזום הזה מילתא דלא שכיחא הרי קבל עליו שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם ולא דמי לההוא דזבין ארעא וקביל עליה כל אונסא דמתיליד: דפרק מי שאחזו: ולהנהו דזבין שומשמין אגודא דנהר מלכא ואגיר מלחי למעברינהו וקבילו עליהו כל אונס דמתיליד ואתו לקמיה דרבא ואמר להו קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי אונסא דלא שכיח הוא: ע"כ: דהתם איכא למימר דלא קביל עליה אלא כל אונסא דשכיח דמתיליד: והאי כל קאי אכל מיני אונסין דשייכי באונסא דשכיחי אבל הכא הא קיבל על עצמו שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם ודיקא דקאמר שום ובעולם שהוא כלל הכללים וכדמוכח ממה שכתבו התוספות גבי תיובתיה דרבינא אמתניתין דאם לא יעמוד מחילי זה ונפל הבית עליו וכו' ועוד שלא הגזים עליו אם יוליך המעות לארוסתו דיכול היה לשלוח המעות לארוסה אחר ההגזמה והיא תקבל או לא תקבל: ואין סברא לומר שאם היה שולח המעות לארוסה היה מלשין אותו: הילכך כיון שקבל עליו שלא לטעון שום טענת אונס לא יכיל למיטען אפילו אי הוי אונס וליכא למימר בהא מילתא אונסא דאתיא מעלמא קבילת עלי: אונסא דאתיא מחמתך לא קבילת עלי: וכדאמרינן פרק הכותב אחריות דעלמא קבילת עלי אחריות דאתיא מחמתך לא קבילת עלי כפי שטת הגאונים ז"ל דהתם לעולם אתי הערעור על המכר מחמתו בהכרח ירצה הוא או לא ירצה: ואילו הכא לא אתי אלא מחמת האב דהיא לא הגזימה עליו ואפילו אי הוי מחמת ממש אפשר להכניס זה בתוך התנאי שהתנה על עצמו שלא יטעון שום טענת אונס אפילו מחמתה דאף התם אלו היה מקבל עליו האחריות בכל ענין כהאי גונא דהכא מצינא למימר דלא הוה יכול למימר אונסא דאתיא מחמתך לא קבילת עלי: וגדולה מזאת כתב הריב"ש ז"ל בתוספות דכתובות שלו פ"ק וז"ל ונראה דכיון דתקון רבנן בגיטין אין אונס משו' צנועות ומשום פרוצות דאפילו היכא דליתא לההוא טעמא כגון הרי זה גטך מעכשיו אם באתי לזמן פלו' ונאנס ובא דהוי גט וכו' וכן נמי בממון דטוענין טענת אונס בגטין באונסא דלא שכיח כלל: והא דטוענין הני מילי כשנתקיים התנאי מתוך האונס אבל היכא שנתבטל מתוך האונס לכולי עלמא אין טוענין דמכל מקום הרי לא נתקיים תנאו וראיה לדבר אצטלית דאמרינן בפרק מי שאחזו מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גטך על מנת שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטלתו ואמרו חכמים דאינה נותנת את דמיה דאצטלית דוקא קאמר: והא התם כיון דאבדה אצטלתו אנוסה הוא ולא מציא למיטען טענת אונס: והיכי לא מקשינ' מינה למאן דאמר יש אונס בגיטין: ועוד יש ראיה לזה מנתינה בעל כרחו למאן דאמר לא שמה נתינה: וכן מדתנן הרי זה גטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים או שתניקי את בני שתי שנים ומת האב או הבן אינו גט ולא אמרינן דליהוי גט שהטעון שאנוסה היא: ואפילו רשב"ג דפליג התם ואמר דכל שאין העכבה שלה הרי זה גט לאו משום טענת אונס הוא אלא משום דעל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים לא משמע ליה אלא בחייו דהא קאמר שתשמשי את אבא ויכולה היא לומר תן לי אביך ואשמשנו אבל לכולי עלמא משום טענת אונס לא והיינו דלא מקשינ' מינה למאן דאמר יש אונסה בגטין: ועוד דלא מפלגי בה בין מת האב לנפל הבית עליו דהוי אונסא דלא שכיח כלל אלמא דכל מה שנתבטל התנאי באי זה ענין שיהיה לא טענינן טענת אונס כלל עכ"ל: וכן הביא דברי הרא"ה ז"ל שכתב בחתימת דבריו זה לשונו ואי בדאמר הרי את מקודשת לי אם אבא ונאנס ולא בא: בהא דברי הכל אין אונס ואפילו בממון כמו שכתבתי למעלה ע"כ: כללא דמילתא דאפילו למאן דאית ליה דיש טענת בקדושין בכי האי גוונא דילן לית ביה טענת אונס כלל וכל שכן להרב בעל העטור והר"ן ז"ל דאית להו דאין טענת אונס בקדושין ואף על פי שכת' בעל העטור ז"ל דאיתשיל קמי ריש כלה יש אונס בקדושין או לא ולא איפשיט דעתו הוא ז"ל דאין בהן טענת אונס: וכן כתב בהדיא במקום אחר גבי מנין התנאים ז"ל ארבעה עשרה שלא יהיה בו אונס שכל תנאי שאירע בו אונס התנאי בטל לבר מגרושין וקדושין והכי מוכח בירושלמי דקדושין בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד כלומר דאין טענת אונס: וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד וכו' כלומר ויש טענת אונס דמשמע מהתם דאין טענת אונס בקדושין כרבי יוחנן דקיימא לן כותיה לגבי ריש לקיש ואף על גב דאמרינן התם דצוה רבי יוחנן וכו' כבר תרצה הר"ן ז"ל שם: והכי מוכח נמי מירושלמי דפרק מי שאחזו דמייתי התם האי פלוגתא גופה דריש לקיש ורבי יוחנן ואוסיפו בה עובדא דחד בר נש אקדים פריטי לאילפא וכו': אבא בר רב הונא בשם רבי אבא הוה מצלי דינגב נהרא בגין דיסב פריטין: כלומר שהקדים מעות לאילפא ובעי מהדר ביה והוה מצלי דינגב נהרא כי היכי דלימא ליה למארי אילפא הב לי פריטי דיהבית לך דהא לא מצית לעבורי אשכח' רב נחמן ורבי יוחנן ורבי בא סברין כרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט: ריש לקיש ורב נחמן בר יעקב סברי כרשב"ג חתכה דדה כמי שעכבה וחתכה דדה כמי שלא עכבה עד כאן בירושלמי: והביא אותו הרשב"א ז"ל בחדושיו שם וכתב עליו זה לשונו ונראה דנוסחא זו משובשת ואיפכא גרסינן רב ורבי יוחנן ורבה לא סברין כרשב"ג דהא ריש לקיש ורב נחמן יש טענת אונס סבירא להו כרשב"ג עד כאן: ולפום האי גרסא אשתכח רבי יוחנן דקאי כרבנן דהלכתא כותיהו לגבי רשב"ג לדעת רוב המפרשים ז"ל: ונראה דמכאן ראיה דההיא כללא דכייל רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וכו' לאו דוקא הוא דהא רבי יוחנן גופיה לא סבירא ליה הכא כותיה: משמע בהדיא דלאו דוקא קאמר אלא היכא דאיכא טעמא דמסתבר: וכמו שכתב הריא"ף ז"ל פרק גט פשוט גבי גמרא דהמלוה את חברו על ידי ערב וכן פסק הרמב"ן והרשב"א ז"ל: וידוע הוא דבירושלמי לא תלו טעמא דרבנן בנתכוון לצעורה כדתלו בגמרא דילן דהא תלינן התם פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן בקדושין בפלוגתא דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דגבי גטין ועל כרחין דגבי קדושין לא שייך לומר נתכוון לצער ואף על גב דאשכחן לרב נחמן בר יעקב דהוא בתרא דעבד עובדא כותיה דרבי שמעון בן גמליאל ומעשה רב נראה לי דכיון דפליגי רבים עליה דרב נחמן וריש לקיש לא שבקינן רבים דאתו כרבים ועבדינן כיחיד או כתרי דאתו כיחיד: ועוד דהאי מילתא דהאי דהוה מצלי כעובדא דמיא דאו לאו דהוה פסיקא ליה דדינא הכי לא הוה מצלי דינגב נהרא בדיל דיסב פריטי דיליה בפועל: ומרה דשמעתא דהיינו בריה דרב הונא בתרא נמי הוא ולהלכתא אמרה לשמעתיה: מיהו דברי הר"ן ז"ל שכתב בזה בקדושין פרק האומר צריכין עיון דקא מחלק התם בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בין קדושין לגטין ואשכחן התם פרק מי שאחזו דתלו מלתיהו דקדושין בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דגיטין כדכתיבנ' לעיל ואיכא למימר דהתם לאו דוכתא וכיון דהכא בקידושי' דדוכתה לא קא מייתי הך עובדא דרב נחמן בר יצחק ולא כולה מילתא דרבנן ורשב"ג שמע מינה דליתא להך מילתא ולא סמכינן אהך עובדא דרב נחמן לגבי קדושין כלל וכמו שכתב הרשב"א ז"ל פרק השולח גבי טענת אונס זה לשונו ולענין טענת אונס קיימא לן דאין טענת אונס בגטין וכדמשמע פשטא דעובדא דההוא דאתא ופסקיה מברא ואמר להו חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא: ואף על גב דדחינן לה בשמעתא קמייתא דכתובות ואמרינן אונסא דשכיח שאני התם לאו דוכתא וכיון דהכא דדוכתא הוא לא פרישי לה הכי שמע מינה כפשטא מפרשים לה ומשום דאין טענת אונס עכ"ל: והכי נמי איכא למימר הכא לפי דברי הר"ן ובעל העטור ז"ל שלא הביאו אלא ההיא דקדושין לבד וכל שכן דסוף סוף סוף בעקרה דמילתא קיימא לן דאין אונס בגטין דלאו כותיה דרב נחמן ועל כרחין דעובדא דיליה בתר תקנה הוי הילכך סוגין דהתם דפרק מי שאחזו לאו דסמכא היא ולא סמכינן עלה לא בגרושין ולא בקדושין כך נראה לי לדעת הר"ן ז"ל ואריך: זהו מה שראיתי לכתוב לכ"ת בענין זה: כפי קוצר היד והזמן וטרדת הלב והמחשבה: והרץ הנמרץ עומד על ימיני להבהילני: ושלום רב: וישע יקרב: כנפש נאמנך משה ן' אל אשקר נ"ר: לג טרביליס שאלה ראובן מת ולא צוה לביתו ונשארו נכסיו ביד אלמנתו ובא סופר העיר ואיש אחר עמו והגבו לאלמנה אותן נכסים בכתובתה ואחר כך נשאת לשמעון ויצא שטר חוב על ראובן ותובעין לאלמנה אותן הנכסים שגבתה בכתובתה לפרעון אותו החוב וטוענין שהאלמנה גבתה בלא שבועה ושבעלה ראובן התפיסה צררי בכתובתה: ועוד שלא גבתה בבית דין ולא שמו לה הנכסים כראוי תורנו תורתך שורת הדין בזה: ועוד תורנו באלמנה שהיתה מוחזקת בנכסי בעלה אחר מיתתו גם כן ומתה ולא נשבעה על כתובתה והניחה