מהר"ם אלשקר נו

הראיה על שאין צריך לקבל בפועל למ"ד הויא נתינה הנה היא כתובה בעקיצי תואנותיו באותו דבור עצמו של התוס' סמוך לאותן דברים שכ' ולא הרגיש בה וז"ל שם וכן בהזהב כי אמר ליה שקול זוזך לא הוי אפי' בשומר חנם וטל כרחין דמיירי בשלא רצה האחר לקבלן ונשארו בידו דהיכי שייך למהוי עליהו כשומר חנם אם קבלן האחר בעל כרחו בפועל: והכי נמי מוכח בתוספתא דפרק הגוזל ומהמרדכי בפרק מי שאחזו: ודלא כהרשב"א ז"ל דנראה מדבריו בתשובתו שצריך נתינה בפועל וכתב שם והמראה עצמו שרוצה לקיים תנאו אינו כמקיים: וכבר כתב עליוכ"ת בזה מה שיספיק: ואלמלא שהיו כתובים אצלי הגהות אלו על דבריו קודם שראיתי קונטריס כ"ת לא הייתי מטריח קלמוסי בדברים כאלו אלא לא עמדתי עליו עד אתמול ולא היה לי פנאי אפולו לעבור עליו: עוד רצה להוכיח דבר זה אחר שהכניס דברים אחרים בנתים מדברי הרמב"ם וכתב זה לשונו וגם תראה בפירוש מלשון הרמב"ם ז"ל שאפילו לא קבל המאתים זוז הרי היא מגורשת והטעם שהכל תלוי בדעת הנותן שכן כתב בפ"ח נתנה בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה פסול עד שתתן מדעתו וכו' עד שכך כתב והוא אינו רוצה לקבל עכ"ל: ולא הבין דברי הרמב"ם ז"ל ולא ירד לסוף דעתו דמה שכתב הרמב"ם ז"ל והוא אינו רוצה לקבל לאו דמימרא שלא רצה לקבל ונשארו ביד האשה דלאו להכי נחית אלא לומר דלא הוי פסול עד שתהיה הנתינה בעל כרחו: וגם הקבלה. אבל אם נתנו לו המעות בעל כרחו כגון שזרקו אותן לתוך חיקו או שהכניסו אותן בידו בעל כרחו ואחר כך נתרצה בהן דוגמת תחלתו באונס וסופו ברצון בכי האי גונא לא הוי פסול ודיקא דקאמר נתנה בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל משמע דהוה התם נתינה בפועל ועוד דאם איתא דבשלא קבל המעות כלל מיירי נמצאו דבריו כסותרין זה את זה דמשמע מהכא מאומרו והוא אינו רוצה לקבל דלא הוי פסול אלא בכי האי גוונא דלא רצה לקבל המעות ולא באו לידו אבל אם באו לידו אפילו בעל כרחו הויא נתינה כמו שכת' החכם המשיב דהויא נתינה לכולי עלמא: ומאומרו בחתימת דבריו עד שתתן מדעתו או שיקבל מדעתו כפי גרסת הספרים של כתיבת היד נראה בהפך דאפילו שקבלן בפועל לא הוי נתינה אם לא יהיה מדעתו: ולפי דברי זה החכם הכי הוה ליה למימר נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה פסול עד שיקבל בידו והוי לישנא דוקא ורבותא טפי אלא לעולם כדאמרן וזה דבר ברור אינו צריך לפנים ואין לדקדק אחר לשונו שכתב שם ואפי' שלא קבלן וכו' אחר שנעקרו הדברים מעיקרן: עוד דחה טעם הסבלונות באנן סהדי ואנן סהדי שהרוצה להשלים תנאו של ט"ו אלף לבנים לא ישלח סבלונות של כלים בלא שומא: ומה שכתב בסמוך לזה אין לו ריח ולא טעם כעקר: עם היות שכתב שהדבר פשוט בכמה דוכתי ולא זכר אחד מהם ואדרבא דדבר פשוט הוא שאם היה מתנה בסך מעות ובסבלונו' של כלים כמו שנז' שהכלי' אינן נחשבין מהמעות אלא מהסבלונות ותימה על זה החכם יפסוק הדין מאנן סהדי ומהנראה למראה עיניו מעיקר השאלה ומכפי הנראה ואינו נראה: גם הראיה של אצטלית הנה נעלם ממנו יסוד הענין דטעמא דאמרי רבנן אצטלית דוקא מפני שנתכוון לצערה והכא גבי קדושין האי טעמא ליכא אבל לפי דרכו שלא חילק בזה הנה היא ראיה גדולה לדעת כ"ת דדבר ידוע הוא דמעות חשיבי טפי מכלים ואפילו הכי אם התנה באצטלית אמרי רבנן דלא סגי ליה במעות כל שכן אם התנה במעות דלא סגי בכלים ואפילו לפי האמת דאיכא לחלק בין היכא דאיכא טעמא דנתכוין לצער איכא למימר תינח מעות במקום אצטלית וכלים אבל אצטלית וכלים במקום מעות לעולם אימא לך דלא סגי וכל שכן בהיות המעות ממין מיוחד דאפילו בשנתן המעות ממין אחר איכא לספוקי בהכי ולא אימר לספוקי אלא לדעת הרבה מן המפרשים ז"ל לא סגי וכדבעינן למימר קמן: ומה שכתב אחר זה ליפלוג וליתני בדידה וכו' דברים אלו אינן כדאי להשיב עליהן והלואי שנבין דברי המפרשים ז"ל לאמתו ולא נעשה שקלא וטריא בגמרא: ומה שהביא ראיה מפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל אין לו משם עזר כלל ואדרבה שהוא כנגדו: גם הפירוש שפירש כבוד תורתך בדברי הרמב"ם ז"ל שם אין לו מקום כלל כבודך במקומו מונח: ופירש הענין דבמתני' תנן על מנת שתתן לי מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום נתנה בתוך שלשי' יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת: ופירש הרמב"ם ז"ל ואמר דאע"פ שנראה מפשט המשנ' שצריכ' ליתן כשישלמו השלשי' יו' לאו דוק' הוא אלא שמשלמת בכל זה הזמן: אח"כ כ' ואל תקיש ע"ז ותאמר כמו שמכאן ועד שלשים יום אנו אומרים דלאו דוקא גם כן נאמר באצטלית וכלים דלאו דוקא הוא ואם התנה באצטלית או באי זה כלי תתן לו את דמיהן או כלי אחר במקום אותו כלי לא תקיש זה ההקש אלא דלעולם אם התנה עליה בכלי צריכה ליתן אותו כלי עצמו ולא מעות במקומו ואף על גב דחשיבי טפי ולא כלי אחר ואף על פי שיהיה טוב מאותו הכלי שהתנה עליו כך הוא פירוש הענין אלא שכ"ת לא נתן אליו לבו: ונראה שהיה הגורם לזה דהוה קא מהדר כ"ת לבקש מהראיה היה לו מהמשנה הזו והוצרכת להודות להקדמה בלתי צודקת וחזרת לסתור אותה ולפרש בדברי הרמב"ם ז"ל דברים שאינן: והדבר ברור שאין לו משם שום ראיה ואדרבה שהיא ראיה לדברי כ"ת דגבי מעות כתב מעות סתם משום דחשיבי ובכלים כתב ששוה יותר ממנו ואם בכלי דלית ביה כל כך קפידא כתב דלא סגי אחר במקומו ואפילו טוב ממנו כל שכן במעות דחשיבי וחשיבי דלא סגי בכלים ששוין כמותן במקומם ובהדיא תנן בפרק מציאת האשה פסקה להכניס לו כספים סלעה נעשה ששה דינרין משום דחשיבי טפי שהן מוכנים לשכר מיד: גם דנרי זהב שהן טבועים אמרינן התם שהן ככספים להוסיף שליש וכלים של זהב הרי הן כשווין: עוד הוסיף הבל על הבליו בדברים שהוסיף וכתב לכאן בענין זה וזה לשונו: והבאתי ראיה מכאן דכיון שאמר שאין עושין היקש על זה הדין דוקא לאצטלית הא אם לא היה אצטלית או כלי אלא זוזים היינו עושין היקש והיינו אומרים לאו דוקא: ואם תאמר למה נאמר שהמתנה באצטלית או בכלי נאמר אצטלית דוקא: והמתנה בזוזים נאמר או הם או שוויים דהא קיימא לן בין לגבי גטין בין לגבי קדושין צריך ליתן כמו שהתנה וכל שכן אם יש קפידא בין מה שהתנה למה שנותנן לו וזה פשוט בכל הפוסקים דלדעת כולי עלמא אם יש קפידא וכו' דלאו קיים תנאו קרינן ביה וכל שכן לדעת הר"ן ובעל מגיד משנה ז"ל שהן סוברים דאפילו במקום דליכא קפידא צריך לקיים ממש כמו שהתנה דאנן סהדי שיש קפידא בין זוזים לשוויים דרוב העולם רוצים בזוזים משוויים: ויש לומר שהמתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז אם הוא רוצה להתנות דוקא על זוזים צריך לומר על מנת שתתני לי מאתים זוז בעין אבל האומר על מנת שתתן לי מאתים זוז סתם אינו מתנה שיתן לו זוזים אלא או הם או שוויים ומה שאמר מאתים זוז כדי ליתן לו ערך וגבול כמה הוא רוצה ממנו ומפני שכל הדברים נערכין במעות אומר לו מאתים זוז כדאמרינן בקדושין באותה שמעתא דכל הנשום דמים באחר: אבל מי שמתנה באצטלית או בכלי אנן סהדי דדוקא קאמר עכ"ל: ועתה ראה והשתומם על נופך זה שהוסיף בה משלו וחייב מדברי הרמב"ם ז"ל דבר שלא נתחייב באומרו דוקא לאצטלית וכו' כמו שגלוי למי שיש לו קצת הכירה במושכל שזה לא יתחייב: עוד כתב שהאומר על מנת שתתן לי כך וכך זוזים ממטבע פלוני כעובדא דילן דאין זה מעות דוקא עד שיאמר מעות בעין: ונעלם ממנו והוא לא ידע דאפילו גבי משא ומתן דלית ביה קפידא כתנאי קדושין וגטין הוי פלוגתא דרב ושמואל בפרק שבועת הדיינין גבי הטוען על חברו שתי כסף יש לי בידך דינר זהב יש לי בידך דרב אית ליה דשוה קאמר כלו' דשוה שתי כסף או שוה דינר זהב קא תבע: ושתי כסף או דינר זהב דקאמר היינו שומתן לפי שדרך בני אדם לשום בהם ושמואל אית ליה דדוקא קאמר והלכתא כשמואל בדיני: וכן פסק רבי' האיי גאון ז"ל בשערי השבועות זה לשונו וכן אם תבע ממנו דינר זהב והנתבע מודה לו בדינרי כסף אע"פ שמודה לו בדינרין ואין מודה לו בזהב פטור: ואם יעלה על דעתך דדוקא זהוב הא דזהוב לא מהני ולא מידי: ואם אמר זהב לחודיה סגי: והכין נמי אמרו ז"ל אמר רב אשי כל האומר דינרי זהב כאומר דינרי זהב זהוב ע"כ: וכן פסקו מן המפרשים והרשב"א ז"ל וכתבו ז"ל דלא מבטלין דברי שמואל אלא במאי דסבר רבי חייא כותיה דרב לחוד אבל באידך הדרי' לכללין דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני: ועוד דלפום פשטא רב אשי כשמואל סבירא ליה בהא מדמתרץ אליביה עכ"ל: וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות טוען ונטען פ"ג: גבי פקדון ולאו דוקא נקט פקדון דהוא הדין לכל מילי דהא לא חילק כלל: וכן כתב עליו הרב בעל מגיד משנה ז"ל דפסק כשמואל וזה לשונו שם זה מתבאר בסוגיא שם אליבא דשמואל שהטוען דינר זהב סתמא דוקא קאמר ולא שוה וכו' עד ולפי פי' זה טענו עשרה דינרין ממטבע זו והודה לו באחר אין ההודאה ממין הטענה וכמו שכתב רבי' ז"ל וכו' ע"כ: וכן נמי כתב הרב בעל המגיד ז"ל פרק עשירי מהלכות זכייה ומתנה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דפסק כשמואל: אבל הרמב"ן והרא"ש והר"ן ז"ל פסקו בתרווייהו כרב ומיהו גבי פקדון חלקו וכתבו דאפילו לרב דוקא קאמר: עוד כתבו ז"ל דאפילו בהלואה דוקא כשתבעו מטבע של אותו מקום היוצא בהוצאה לפי שדרך כל אדם לשום במטבע: אבל במטבע של מלכים הראשונים או של מלכים אחרים דוקא קא טעין לפי שאין דרך בני אדם לשום באותו מטבע: עוד הוסיף לומר הרשב"א ז"ל דאפילו לרב כי אמרינן דשוה קאמר דוקא בהלואה אבל בנותן בדוקא הוא וכו' עד אלא ודאי דאפילו לרב בנותן דוקא קאמר ע"כ: עוד כתב בתשובה על ראובן שאמר בשעת פטירתו ינתן כך וכך מנכסי לפלוני וינתן מנכסי ת"ר דינרין לשמעון וכו' עד ועכשיו בא שמעון ליקח ת"ר דינרין אלו במעות והאפטרופוס של יתומים טוען שאין ליתן לו מעות אלא מעט מן העדית ומעט מן הבינונית ומעט מן הזיבורית: והשיב נראה לי שהדין עם שמעון דכל שאומר תנו לו כך וכך מעות דוקא קאמר ולא שוה ופלוגתא היא דרב ושמואל וכו' ע"כ וכן הסכים הר"ן ז"ל: ואף על גב דבמלוה ופקדון פסק כרב דשוה קאמר היינו משום טעמא דכתב בחתימת דבריו ז"ל וטעמא דמילתא דמסתמא טוען תובע באותו ענין שיתחייב בו הנתבע שבועה דהא אמרן דתובע שוה אפילו הנתבע משיב דוקא חייב וכו' ע"כ מה שאין כן לומר בנדון שלנו: וגדולה מזאת כתבו מן המפרשים ז"ל דכל מאי דאמרינן בשמעתין שוה קתני היינו דקתני תנא שוה בפירוש דאלו לא קתני שוה בהדיא הא ודאי דוקא הוא וכו' ע"כ: והריט"א ז"ל כתב בזה זה לשונו והנכון מכל מה שאמרו דרב מפרש דמתני' דקתני דינר זהב יש לי בידך שקבלת ממני לתת לי שוה אותו דינר זהב: והלה אמר דינר כסף או תריסית הוא שיש לך בידי שקבלתי ממך