מהר"ם אלשקר נה

העשרה בפועל אלא שבא לקבצם ולא נמצאת היא הוה ליה כאלו קבצם דכיון דנטמנה היא למי היה מקבצם ומאי נפקא ליה מינה והלא לא היה התנאי אם לא אקבץ עשרה מישראל ואם אקבץ אלא אם לא אתיחד עמה בפני עשרה ואם אתיחד ואנה היא להתיחד עמה: הילכך הקיבוץ בכאן הוא פועל בטל ותו לא מידי: וכבר כתבנו דמוכחא הא מילתא שפיר מרישא דמתני' דעל מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני ומת האב והבן וקתני הרי זה גט ואפילו שלא שימשה והניקה כלל ומשום דליכא לפי דעת הר"י והרשב"א והריט"א ומן המפרשים ז"ל: ומשום דליכא למימר הכא נתכוון לצערה ולא עיכבה היא דמאי הוה לה למעבד: הכא נמי אף על פי שלא נתיחד כלל כיון דליכא טעמא דלצעורי קא מכוין הוה ליה כאלו נתיחד בפועל דמאי הוה ליה למיעבד: וכ"ש לדעת רשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט: דאיכא למימר נמי הכא כל עכבה שאינה ממנו אינו גט: וכבר כתבנו דפסק ר"ת והתוספות ומן המפרשים ז"ל כותיה: והכי נמי מוכח מההיא דעל מנת שתתן לי מאתים זוז להנהו דפסקי כלישנא בתרא דנתינה בעל כרחה הויא נתינה והוי גט ואף על פי שלא נתקיים התנאי בפועל וכ"ש בנדון שלנו דהוי להחמיר וכ"ש דאפילו ללישנא קמא לא קאמר רש"י ז"ל דלא תקן הלל דהויא נתינה או דלא קמא תקנתיה אלא משום דאיסורא הוא אבל היכא דליכא איסורא כהכא דהוי להחמיר לעולם אימא לך דתקין ביה דהויא נתינה: תדע דהא בהדיא קאמר רבא התם דמתקנתו של הלל משמע דבעלמא לא הויא נתינה ולא שנא גט ולא שנא ממון: והשתא דתקין בכלהו מילי קמא תקנתיה היכא דליכא איסורא כדאמרן: ועוד דבכמה דוכתי כתבו ז"ל דאמרינן דעת הבעל וכמו שכתבו התוספו' גבי רישא דמתני' דלעיל דעל מנת שתשמשי את אבא ומת האב והבן וכו' ז"ל רישא בדלא פריש וכיון דלא פריש אומדין דעתו שלא נתכוין אלא לימי הצורך וכיון דמת אין כאן צורך ע"כ: והכי נמי מוכס בגמרא גבי תיובתא דהאומר לחברו קונם שאתה נהנה לי וכו' דמהדרי' התם הכי השתא התם דלצעורה קא מכוין הכא משום הרוחה הוא: משמע בהדיא דאזלינן בתר כוונה וכן כתבו מן המפרשים ז"ל דאזלינן בתר אומדן דעת הבעל בתנאי הגט: וכתב הריט"א ז"ל כיון דמדאורייתא אזלי' בתר אומדן דעתיה כמאן דפריש להאי דעתא כתנאיה דמי ע"כ: והכא בנדון דידן פשיטא ופשיטא דלא נתכוון בתנאיה אלא בנוהג שבעולם ועל התכונה שהיתה בשעת התנאי שהיתה מצויה לא שתהיה נטמנת ממנו וכ"ש במקום שלא היה בלבו לגרשה כלל: ומי הוא זה ואי זה הוא שיקל ראשו להקל בדבר של ערוה בלא ראיות ברורות ערוכות בכל ושמורות: אף כי איכא למיחש נמי בהא מילתא לשמא פייס ובטלו הגט מדעת שניהם ולא אומר שמא אלא קרוב הדבר מאד שפייס אותה ונתפייסה באותו זמן שהביא לאביה הערב במזונותיה וכמו שנראה מתשובת הר''יאף ז"ל דאפילו כשהגט נתון בעל מנת או במעכשיו חיישינן שמא פייס אם לא האמין אותה על הפיוס וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל פ"ט: וכן כתב הרמב"ן ז"ל נראה לפי גרסת הספרים דגרסינן הכא על מנת למדנו בפירוש שהנותן גט לאשתו אף על פי שאמר לה מעכשיו אם התנה עליה תנאי ובטלוהו שניהם בטל הגט שאין התנאי כלום מאחר שבטלו אותו ואינם רוצים שיהיה תנאי לפיכך האומר לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אם רצו שניהם ובטלו התנאי הגט בטל אף על פי שנתנה לו אחר כך כאלו לא נתקיי' הוא וכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ: וכן הביאו דבריו הרשב"א והריטבא והרב בעל המגיד והר"ן זכ"ל: הילכך לעולם חיישינן הכא שמא פייס כיון שלא האמינה על הפיוס כדאמרן לעיל: וכ"ש לדעת אותן המפרשים שכתבנו דבריהם לעיל דאפי' גט הניתן בעל מנת או במעכשיו יכול הבעל לבטלו לבדו שלא מדעתה ואי איכא דמותיב והא לא אמרינן הכי אלא כשבא הבעל וערער אבל הכא לא ידעינן אי מערער או לא: ליתא דבהדיא כתב הרשב"א ז"ל בפרק מי שאחזו וזה לשונו וליחוש שמא פייס שמא יבוא הבעל ויערער לומר שפייס קאמרינן אבל לאו משום חשש ערעורו של בעל אנן לא חיישינן דאף על גב דמית ליה בעל הרי זה גט פסול כיון דמעיקרא פסלינן ליה בערעורו של בעל תו לא מכשרינן ליה דומיא דגטין הבאים ממדינת הים דלא פסלינן ליה כי לא אמר להו בפני נכתב וכו' אלא משום ערעורו של בעל ואפי' הכי לעולם פסול ואף על גב דמית ליה בעל ולא ערער ע"כ: וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל פ"ט דלעולם חיישינן לפיוס היכא דאיכא למיחש ליה והגט פסול: וכן נראה דעת הרי"ף ורוב המפרשים ז"ל ואע"ג דאיכא מאן דכתב דאפשר דכל היכא דבעל לא מערער אנן לא חיישינן להכי ע"כ: אין לחוש לדבריהם וכל שכן במקום שהם מקילין כהכא וכל שכן דאף אינהו נראה דהם מסופקים בדבר וכל שכן במקום שהבעל מצוי בגבול ארץ מצרים ליתן גט אחר בלא תנאי או לחזור לאשתו אם תתרצה לו: ואין לך בדבר אלא מקומו ושעתו ושלום על דייני ישראל הדנין דין אמת לאמתו: ראש הסדר: ואדר האדר: ושורש היקר: ולשכל ולתבונה עיקר: החכם השלם נר"ו: לב ירושלים לשמע אזן שמעתיך: ומעלות תהלותיך ספרו לפני: ושאון המון חכמתך וטוב מדותיך ויושר הנהגותיך עלו באזני ועתה הן הראני החכם נ"ר את כחך ואת ידך החזקה: בקומך לערוץ לנתוש ולפרוץ: ולהאביד ולהרוס כמורג חרוץ: בעל פיפיות תלפיות במגדל הפורח: מלוח עלי שיח: לפתח חרצובות קדושי העלמה ולהתיר אגודות מוטה הואלת: ולשבור עול עגוניה כח אזרת: כן דברת ויפה דברת: ישר כחך ששברת: כי בלי ספק אם התנאים נעשו כתקנן כנזכר בשאלה אין שם ריח קדושין כלל שהרי לא קיים הארוס את התנאי ולא קבלה הארוסה שארית המעות ולא באו לידה לא מדעתה ולא בעל כרחה: והיא לא נטמנה ולא חלו בה ידים ליתן לה המעות ואמרה איני רוצה בהן ודבר זה מוכרח מכח השאלה אשר באה תשובת החכם עליה: והדין בזה פשוט לא נעלם מעיני מי שלא ראה מאורות השכל מימיו: ולא על המשיב לבדו אני תמיה אלא אף על השואל על דבר אשר כזה הפשוט והברור וראיתי לזה החכם המשיב שהניח הנחה בלתי צודקת מהנראה לדמיונו למלאת רצונו: והיא שהאשה לא רצתה לקבל המעות עם היות שהשלשה פעמים שזכר זה הלשון לא כתב אלא לא רצה לקבל והיה נראה דקאי אאביה: אלא דמכל מקום הדעת נוטה דאין כוונתו אלא על האשה ובמקום לא רצתה כתב לא רצה: ואע"ג דשלשה פעמים הויא חזקה: אפשר שלא הרגיש בשיבוש הלשון: עוד כתב שם שכפי הנראה שם המעות בבית דין ואמר לבית דין ראו שקיימתי התנאי ע"כ: ומי יתן ידעתי מאי זה מקום נראה זה ואדרבה דמהשאלה אין נראה כן שכתבו שם שנתן המעות ביד הדיין וביד ה"ר מאיר כדי להוליכן לארוסתו והעיד עליו שעשה אותו שליח להוליך המעות ובאותה שעה נתקוטטו לסבת הסבלונות כי לא היו מן המנין: ונטרפה השעה ונכנסו הפשרנים ביניהם ונפרדו זה מזה: כל זה פשוט שם: ובעלי ההגיון קורין לכיוצא בזה המשא והמתן המתוחבל שמרכיב הדברים על התהו ומתחיל לישא וליתן בהן ולהביא ראיות עליהם אי נתינה בעל כרחה הויא נתינה או לא ונתינה אין כאן: ואף אם נניח ששם המעות בבית דין כמו שכתב דבר שלא היה לא תועיל ולא תציל: ובהדיא כתב הרשב"א ז"ל בתשובה גבי נתינה בעל כרחה זה לשונו ולא עוד אלא שלוחו וכו': עד וכן כתב הראב"ד ז"ל משם גאון בתשובה שאם אין יציאה על הקרן כי יהיב לשליח בית דין לא מיפטר ותדע שאם אין אתה אומר כן תקנת הלל שיהיה חולש מעותיו ללשכה למה והא דינא נמי הכי הוא בעלמא ע"כ: וכבר כתב כ"ת בזה מה שיש בו די: ודברי חכמים אין צריכין חזוק: עוד שבתי וראה שכתב בתשובתו זה לשונו: ואם תאמר אינו רוצה לומר אלא שיתן הנותן ויקבל המקבל בעל כרחו וכו' לא היא שהרי אמרו בפירוש בתוספות וגם בשאר הפוסקים דלדעת מי שאומר נתינה בעל כרחה הויא נתינה אפי' שלא קבלן אין חששא בזה אלא שאין החיוב אלא על הנותן ליתן וכן נראה מלשון התוספות וכו': עד ואם איתא דלמאן דאמר נתינה בעל כרחה לא הויא נתינה עד שיקבל מדעתו: מה תירצו התוס' במה שאמרו יעשוהו בית דין לקבלן בעל כרחו והרי הוא סובר דלא שמה נתינה אם כפוהו לקבל: אלא ודאי בין למאן דאמר שמה נתינה בין למאן דאמר לאו שמה נתינה אם קבלה המקבל אפי' על ידי כפייה שמה נתינה עכ"ל: העולה מדבריו דלית בין לישנא קמא ללישנא שנא בתרא אלא דללישנא קמא אם לא קבל המעות בידו בפועל לא הויא נתינה ואם קבלן אפי' בעל כרחו הויא נתינה: וללישנא בתרא אפי' לא קבל המעות בידו אלא כל שאמרה לו שקול זוזך אפי' שלא רצה לקבל בפועל הויא נתינה: ודברים כאלו אסור לשומעין כל שכן להשגיח בהן ולהשיב עליהן: ומאן דלא ידע מעולם צורתא דשמעתא לא מסיק אדעתיה כי האי מילתא: וקושטא דמילתא דלמאן דאמר לאו שמה נתינה אפי' קבל בפועל לא הויא נתינה עד שיקבל מדעתו: ולמאן דאמר שמה נתינה נראה דאפילו לא קבל בפועל הויא נתינה: ומה שכתב בשם שאר הפוסקים לא דבר נכונה: גם מה שרצה לדקדק מדברי התוספות שיבוש גמור הוא: והתימה כי אפילו דברי עצמו אינו שוקל שבתחלת דבריו כתב ז"ל שהרי אמרו בפירוש בתוס' וכן בשאר הפוסקים וכו' ובסמוך כתב וכן נראה מדעת התוס' שהקשו וכו' משמע דלאו בפירוש איתמר ואיברא ודאי דלאו בפירוש איתמר ולא מכללא איתמר ולא מדקדוק איתמר ואינו יודע בזה מה הוא שח ונעלם ממנו פתרונם של דברים דמה ענין עשוי בית דין שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומחזיר הבית לבעלים לנתינה בעל כרחו אי הויא נתינה קבל בפועל או שלא בפועל דאפילו אי הוי דינא דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה קבל או לא קבל: הנה בית דין יכולין לכוף אותי לכך: תדע דאפילו בגירושין עצמן שהוא דבר של ערוה יש מקומות שכופין אותו בית דין עד שיאמר רוצה אני לגרש ולא הוי גט מעושה וכל שכן שיכולין לכוף אותו על לקיחת המעות כדי שיחזיר הבית לבעלים כיון שיש עליו מן הדין לקבלם וכמו שכתב הרשב"א ז"ל כשהביא דבר זה בשם התוס' ז"ל ואם תאמר לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה: יש לומר שאם לא היה נטמן היו בית דין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם ע"כ: הילכך כיון שיש עליו מן הדין לקבלם דין הוא לכוף אותו כ"ש דסוף סוף כשהוא אומר רוצה אני נמצא שקבלן מדעתו והוי תחלתו באונס וסופו ברצון: מיה