מהר"ם אלשקר נג

שימשה כלל לפי דעת התוס' והרש"בא והריט''בא ז"ל ומן המפרשים ז"ל דכל שלא באה העכבה ממנה חשבינן לה כאלו שמשה בפועל והגט גט: הם הכא נמי כיון דליכא למימר נתכון לצער והוא טרח הרבה להתיחד עמה ובאה העכבה ממנה ולא ממנו הוה ליה כאלו נתיחד בפועל ולא הוי גט וכל שכן דהתם אמרינן הכי להקל והכא להחמיר ואין בזה שום ספק ומוכחא נמי הא מילתא טפי מדברי רש"בג דפסקו רבינו תם והתוספו' ומן המפרשים ז"ל כותיה דאית ליה דאפילו בשקבע לה זמן כל שאין העכבה ממנה הרי זה גט וכדאמרינן עלה בברייתא דמציא אמרה תן לי אביך ונשמשנו תן לי בנך ואניקנו אף הכא נמי כיון דתלה הדבר בדעתו הוא כל שאין העכבה ממנו מצי למימר תנו נא אותה לי ואתייחד עמה דמה הוה ליה למעבד ואי לשווייה גיטא קאמר רשב"ג הכי כל שכן לבטוליה כדאמרן: ומה שכתב ואין לאומר שיאמר דשאני הכא דאין האשה מתגרשת לרצונה וכו' שקילא טיבותיה דאין מי שיאמר דברים אלו זולתו ואחר שנהרס יסוד בניינו ונעקר שורש עניינו וחזרו ראיותיו כנגדו מה לנו לדקדק בפרטים שכתב ואין לאומר שיאמר וכו' דלית בהו מששא כלל: גם אין לדקדק עליו במה שהשיב עליהן ואמר דלא היא דדוקא כשהתנאי באי תתני או לא תתני אז הכל תלוי בבעל וכו"דהרי הן בטלי' מצד עצמן יותר משהדעת מבטלת אותן ועל כיוצא בזה נאמר פתח בשור וסיים בבור דמה ענין ביטול התנאי כלומר שעשו תנאי ביניהם ובא הבעל לבטלו לעניינא דילן דהוי נתקיים התנאי או לא נתקיים: ומה שכתב בשם הרא"ש ז"ל דמאי דקאמר דאפי' בעל מנת יכול לבטל התנאי ולמוחלו זהו כדי לקיים הגט ותתגרש לאלתר אבל כדי לבטל הגט ולבטל התנאי בפועל כדי שיתבטל הגט למפרע אין לו שום כח וכו' ע"כ: ודאי דבאותה תשובה לא מיירי אלא בקיום הגט כמו שאמר משום דמעשה שהיה כך היה מיהו ממה שכתב רבינו יעקב ז"ל בנו באבן העזר נראה דלא שנא ליה להרא"ש ז"ל בין כדי לקיים הגט ובין כדי לבטלו שכתב שם זה לשונו ולפי מה שכתבתי למעלה בשם אדני אבי הרא"ש ז"ל דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל אין חילוק עכ"ל: ומיירי התם בביטול הגט ואף על פי כן מייתי ראיה מדברים אלו שכתב הרא"ש ז"ל גבי קיומו אלא דמכל מקום מצאתי במקום אחר שכתב הרא"ש ז"ל הילכך בנדון זה שתלה ביאתו בעדים ונתן לה גט מעכשיו ליכא למיחש שמא ביטל הגט בדבורו ע"כ: ועם כל זה יש לתמוה על החכם בזה דאטו מפי הרא"ש ז"ל לבדו אנו חיים והנה גדולים ממנו כתבו כך בפרוש אפי' גבי ביטולו: וכן כתב בעל העטור ז"ל על דברי הריא"ף ז"ל שכתב בגנו בעל מנת או במעכשיו אין הבעל יכול לבטל ז"ל וההוא עובדא דמותיב אביי לרבא דההוא דאמר ליה אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא ואמר חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא ופרכינן אטו התם לבטולי קא מכוין וכו': דמשמע דמצי מבטל ליה בפירוש ההוא מוקי לה בדלית ביה מעכשיו או שנתנו ביד שליח וצריך עיון דאיכא למימר דעל מנת ומעכשיו לא מהני אלא כשיתקיים התנאי אבל קודם גמר התנאי מצי לבטוליה ויכול לחזור בו כדפרישית לעיל ע"כ: וכן כתב במקומות רבים וכן כתבו נמי מן המפרשים ז"ל גבי גט בעל מנת זה לשונם שמא נתפייס וביטלו שאף על פי ששנינו משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו הכא כיון דעל תנאי נתן ולא נתקיים עדיין התנאי יכול והוא לבטלו ע"כ: וכן כתוב נמי במרדכי פרק מי שאחזו זה לשונו וצריך עיון דאיכא למימר דעל מנת ומעכשיו לא מהני אלא לאחר שנתקיים התנאי אבל קודם מצי לבטולי ויכול לחזור בו ע"כ: וכן דעת הרב הגדול הראב"ד ז"ל: ומה שהביא ראיה מדברי רבי אלחנן ז"ל עד סוף הענין: מי שחננו האל דעת ויש לו מוח בקדקודו יראה שאין בדברים אלו שום ממש וחסרון לאדם להעלותן על ספר ולהשיב עליהן שהן סתורים מצד עצמן: עוד כתב וז"ל ואם רצו לדמות זה התנאי שלנו לאותו התנאי שאמרו בפרק מי שאחזו הרי זה גטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דנתינה בעל כרחה הויא נתינה והכא נמי כיון דקבץ עשרה מישראל ורצה להתיחד עמה והיא לא רצתה נאמר שכבר קיים תנאו והעכבה באה מצדה: גם בזה יש לחלק וכו' עד צריך שיסכימו דעת האיש והאשה לבטל התנאי או לפחות שיתיחד עמה בעל כרחה בפועל ע"כ: ודאי דמאן דבעי לאוכוחי מהכא ולדמויי מילתא למילתא לאו בכה"ג קא מוכח לה דבשלמא אי הוה הכא יחוד בעל כרחו הוה מצי למימר כמו שנתינה בעל כרחה הויא נתינה כך יחוד בעל כרחו הוי יחוד אבל הכא ליכא יחוד כלל אלא הכי הוא דמוכחא הא מילתא מהכא שפיר דהא כי אמרינן בעלמא נתינה בעל כרחה הויא נתינה לאו למימרא דבעינן דוקא שיתן הנותן המעות למקבל בעל כרחו בפועל כגון שיכניסם בידו בעל כרחו או שיזרוק אותן לתוך חיקו אלא כל שבא ליתן המעות והאחר לא רצה לקבל בכי האי גוונא נמי הויא נתינ' בעל כרחו והוה ליה כאלו קבלם בפועל וכדמוכח מדברי קצת המפרשים ז"ל ומן התוס' שכתבו שם גבי נתינה בעל כרחו דשמה נתינה דהיכא דאמר ליה שקול זוזך אף על גב דלא קיבל בפועל הויא נתינה ולא הוי עליהם אפי' שומר חנם בהיותם עוד בידו: וכדאיתא במציעא פרק הזהב גבי ההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי וכו' וכדאיתא בתוספתא פרק הגוזל: וכן כתב הרמב"ן ז"ל והביא דבריו הר"ן ז"ל בשבועות פרק שבועות שתים בתרא וכמו שכתב החכם המשיב לקמן זה לשונו דפסק הרמב"ם ז"ל דהויא נתינה בעל כרחו אף ע"פ שלא קבל הבעל המאתים זוז בפועל ע"כ: ואע"פ שאין נראה כך מדברי הרמב"ם ז"ל מכל מקום כך נראה שורת הדין: ודלא כהרשב"א ז"ל בנראה מדבריו שצריך נתינה בפועל כגון לזרוק את המעות לתוך חיקו או לתוך חצרו וז"ל בתשובה ואפי' לפי דבריו לא קיים תנאו שהרי לא נתן ואם רצה ליתן וזה לא רצה לקבל זה נתחכם לו שהרי לא קיבל כדי שיהא חולט לו וזה מבואר בעצמו שהמראה בעצמו שרוצה לקיים אינו כמקיים עכ"ל: וכבר כתבנו דאין נראה כן מדברי התוספות וקצת מפרשים ז"ל אלא דלעולם הויא נתינה אף על גב דלא קבל: הילכך כי היכי דהתם אף על גב דלא קבל המעות בפועל ולא באו לידו אמרינן דהוה ליה כמו שקיבל והויא נתינ' ונתקיים התנאי אף הכא נמי בעובד' דילן כיון שבא ובקש להתיחד עמה אף על גב דלא התיחד בפועל הוה ליה כאילו התיחד בפועל דאין העכבה אלא מצדה ואפילו שהיה הדבר שלא בפניה לא שנא בהא מילתא נטמנה ממנו או שלא רצתה להתיחד עמו ולא נתנה לו מקום לזה: וקל וחומר הדברים אם אמרו כך להקל כל שכן דאמרינן הכי להחמיר וידוע הוא דאפילו ללישנא קמא דכתב שם רש"י ז"ל וגבי גט דאיסורא הוא לא תקון הלל וכו': איכא למימר דאי אתרמי מילתא כהאי דילן דלאו איסורא הוא דהוי להחמיר דלעולם לכולי עלמא תקן בה הלל דהוי נתינה וקמא תקנתיה ועוד דהתם הוא התנה שתתן לו הזוזים דהוי הוא המקבל והוה אמרינן דעל מנת שתתן לי עד שיהיו נתונים בידו משמע ולפיכך בעל כרחו לא הויא נתינה למאן דאית ליה הכי ואלו הכא שהתנה אם לא אתיחד אבל אם אתיחד לא הוי אלא כאומר הרי זה גטך על מנת שלא אתן לך מאתים זוז אבל אם אתן לך לא הוי גט: דמשמע אם אתן אני תרצה לקבל או לא תרצה ואם בא ליתן והיא לא רצתה לקבל לית לן בה שהרי עשה מה שקבל על עצמו לעשות והכי נמי איכא למימר הכא גבי יחוד והכי מוכח ממה שכתב הר"ן בשם הרמב''ן ז"ל בפרק שבועת שתים בתרא ז"ל והא דאמרינן פרק מי שאחזו על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה בעל כרחו אינה מגורשת התם מקבל הוא דאתני ועד שיהיו נתונים לי ממך משמע ע"כ: ומה שדחה בקש ואמר דהתם הוא כמו חוב וכו' לאו מילתא היא דמה לי אי הוי חוב או לא סוף סוף לענין תנאי הגט הא לא קבל בפועל ואפילו הכי אמרינן דהוי כאלו קבל הכא נמי כל שכן דאיכא למימר הכי להחמיר כדאמרן: וכמו שכתבו הרב בעל המגיד והר"ן ז"ל בהא מילתא גופה על דברי הרמב"ם ז"ל דלענין דינא פסק כלישנא בתרא דהויא נתינה אלא שרצה להחמיר בערוה החמורה: ואין להאריך במפורסמות: וכל שכן הכא דלענין דינא לכולי עלמא הוה ליה כאילו נתיחד ואפילו אי הוי לקולא דלית הכא דעת אחרת כלל וכדבעינן למימר קמן בחלקי התנאים בס"ד: ואיני יודע מה עשו הפוסקים לזה החכם דקא תלי בוקי סריקי במילתייהו דאמר זה לשונו דהוי כמו חוב וכמו שדקדקו הפוסקים והרא"ש ובעל המגיד והר"ן ז"ל וכו' ע"כ: ומאן דקא חזי האי לישנא יחשוב דאינהו נמי כתבו דהוי כמו חוב וזה שקר דאינהו לא דקדקו כך אלא גבי חוב דעלמא אבל גבי גט אדרבה שכתבו התוספות בפירוש דלא דמי לחוב דעלמא וכמו שכתבו שם גבי ההיא דבישוב לא יחזיר לו במדבר הא בישוב מחזיר זה לשונם: ויש לומר דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דעל ידי הפרעון צריך להחזיר הבית וכן על ידי קבלתו הוי הגט גט: לא הויא נתינה ע"כ: וכן כתב משמם הרשב"א והריטב"א ז"ל וזה לשונם וכן מצאתי בתוספו' וז"ל ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מצוה אם רוצה המלוה לפרוע לו: והא דהלל דהוצרך לתקן לשכה משום דאינו כפריעת בעל חוב דעלמא שהרי הבית מכור ע"כ: והוא הדין לגט כמו שכתבו הם ז"ל וכן נמי כתב הרא"ש ז"ל ולענין פריעת חוב פשיטא דהוי פרעון וכו' וכן לענין פקדון דתנן פרק הגוזל בתרא הלוה מחברו או הפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר הא בישוב מחזיר לו אפילו בעל כרחו אלא הכא מיירי בדבר שהוא זקוק לקבל מחבירו וחבירו יש לו לזכות בדבר אחר כנגדו כגון גט על תנאי דמאתים זוז ובתי ערי חומה ע"כ: גם הרב בעל המגיד ז"ל לא כתב אלא דלענין דינא פסק כלישנא בתרא דהויא נתינה אלא דגבי גט כתב להחמיר כדאמרן: והר"ן ז"ל כתב דדמי לחוב ודמי למתנה: וכמה לא חש לקמחיה גברא דקא בעי להתיר ערוה לשוק במילי דכדי וראיה לסתור לומר דהוי כמו חוב וכמו שדקדקו הפוסקים גבי חוב והם כתבו שם בפירוש דלא דמי לחוב: עוד כתב וכדי שיתישבו הדברים אומר שהתנאים בענייני הגט יתחלקו לשנים וכו' עד ובאלו התנאים וכיוצא בהן חיישי' בגמ' לשמא פייס דכיון שמתחלה לא כיונו אלא לתועלתה כדי שלא תתעגן והוא אינו רוצה בגירושיה ודאי דשכיח שמא פייסה ומכאן לפי דעתי יתחדש תשובה אחרת דאמאי בקצת דוכתין חיישי' לשמא פייס ובקצת לא חיישינן דבמקום שהכונה לא היתה לקיום הגט ולקיום התנאי ודאי ראוי לחוש ע"כ: והנה בעל כרחו דבא בכאן בדבריו של מעלה שכתב בשם הר"ר דוראן ז"ל ולא הרגיש בעצמו דהוא כתב לעיל דלאו בכל מקום אנו חוששין לפיוס אלא במקום שאינו חפץ בגירושיה וכו' על כרחין הוא הטעם שכתב כאן ז"ל כדי שלא תתעגן והוא אינו רוצה בגירושיה והיינו שלא היתה כונתו לקיום הגט והתנאי שכתב והכל עולה לסגנון אחד לבעלי העיון: אף על פי שעשאה הוא תשובה אחרת להגדיל