מהר"ם אלשקר מה

דהאי אח אינו מעיד אלא על חתימת ידו והאי אח מעיד על חתימת המת וזהו שאמרו מי דמי התם לא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דאחי ולאו חצי דבר קרינן ביה כדברירנא: ופסקו כל הפוסקים ז"ל כרב אשי דהלכתא כותיה לגבי רבינא: שמעינן מינה דקיום שטרות בקרובים פסול: היכא דמפקינן ממונא נכי ריבעא אפומיהו ואף על גב דלאו בדבר אחד קא מסהדי: וכ"ש גבי תרי עידי קיום דקריבי אהדדי דעל דבר אחד קא מסהדי וקא נפיק כולי ממונא אפומיהו דפסולי טפי דאפי' רבינא לא הוה סלקא דעתיה לאכשורי אלא כשאינן מעידין על דבר אחד דומיא דמתני' כדכתיב ואין להכשיר אלא כגון אח ורחוק שמקיימין חתימה אחת ואח ורחוק החתימה האחרת דבכה"ג נמצא שהממון שמתקיים מעדותן מחציתו בלבד הוא שמתקיים על פי האחין והמחצה השנייה על פי הרחוק שנצטרף עמהם והרי עדותן קיימת דומיא דמתנ' דחזקת הבתים דלעיל וכמו שכתב הר"ר יהוסף הלוי ז"ל רבו של הרמב"ם ז"ל והרב בעל העטור ז"ל דאי מסהדי כה"ג כשרין והכי משמע נמי מההוא ירושלמי שהביא הריא"ף בהלכותיו ז"ל פרק דיני ממונות דתרי סהדי קיום דקריבי אהדדי פסולין וז"ל הירושלמי מנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שהוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חברו ואם אתה אומר כן לא נמצא נהרג מפיו: ומנין שלא יהיו הדיינין קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג על פי עדים הרוג על פי דיינים מה העדים אינן קרובים זה לזה אף הדיינין אינן קרובים זה לזה ע"כ: וה"ה נמי לעדי קיום דשייכא בהו הזמה כעדים דעלמא: וכן יש מגדולי המורים ז"ל שכתבו דמהא דירושלמי שמעינן דאם עידי קיום ודייני קיום קרובים בין ללוה בין למלוה פסולין שבהם מתחייב הלוה ושלא יהו העדים קרובים זה לזה בחתימה אחת ולא העדים לדיינין דהכא שייכא הזמה בעדי קיום אם אמרו ביום פלוני חתמו בפנינו והוזמו נמצאו אלו משלמין על יד אלו ע"כ: וכן כתב הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה ששאלו ממנו אם יהיו עדי הקיום קרובים למלוה או ללוה או להדדי כשרים הם או לא: והשיב אם יהיו העדים קרובים בין ללוה בין למלוה בין להדדי פסולין ואין הקרובים כשרים אלא להעיד על כתב ידם של עדים על פי מה שאמרו נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא זה כתב ידו של אחי וצריך אחר שאינו קרוב להעיד עמו ע"כ: וכן כתב ר"ח ז"ל: וכן נמי כתב רב שרירא גאון ז"ל ואסר שני אחין להעיד על כתב ידו של אביהם וכתב שאין להתיר אלא אח אחד ורחוק עמו וכמו שאמרו בגמרא וכן כתב רבינו יהוסף הלוי ן' מגאש ז"ל: ועוד כתב ז"ל הילכך אי לא אדכרי דייני לשמיהו דסהדי באשרתא וקא טעין השתא בעל דין ואמר דילמא סהדי קרובים הוו לא משגחינן לטענתיה משום דלא מחזקינן לבי דינא דמקיימי' ליה לשטרא אלא אפומייהו דסהדי דחזאי לההוא סהדותא ולבתר דבדקו לה למילתא שפיר עכ"ד: וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל נמי דבחתימה אחת עדות אחת היא ושני אחין פסולין בה: עוד כתב ושלא יהו העדים קרובים זה לזה בחתימה אחת ולא הדיינין ולא העדים לדיינין דהא שייכא הזמה בעידי קיום ע"כ: וכן כתבו התוספות וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו וז"ל ומ"מ מהא שמעינן דדייני קיום ועידי קיום הקרובים אלו לאלו כשרים כיון שהכשירו בו עד המעיד להיות דיין: ואל תתמה אם הכשירו בקיום עדים קרובים לדיינין ולא הכשירו עידי קיום הקרובים זה לזה ולא דיינים קרובים זה לזה וכו' עד כיון דעדים אלו כשרים הם לעלמא ודיינים אלו כשרים לעלמא: אבל כשהעדים קרובים זה לזה או הדיינים קרובים זה לזה כיון שהצריכו חכמים קיום בעדים ובפני דיינים הילכך בקרובים לא אפשר דבעלמא אינן לעולם כשנים אלא כאחד ולפי' זה לא אפשר עכ"ל: וכן כתב הריטב"א תלמידו וז"ל ולכ"ע צריך שלא יהיו עדי הקיום קרובים זה לזה דאם כן אין כאן אלא עד אחד וכן אתה אומר בדיינין וצריך גם כן שלא יהו העדים ולא הדיינין קרובים לא ללוה ולא למלוה דא"כ הרי השטר נגבה בעדות קרובים או בדיינין קרובים נמצאת אתה אומר שלא הותרה קורבה בקיום אלא שיהיה המקיים או הדיין קרוב לעד החתום בשטר או שיהיה העד קרוב לדיין לדעת קצת רבותינו ז"ל ובשאר מילי כלהו הקרוב פסול עכ"ד בחדושיו: ומה שתמצא להרשב"א רבו ז"ל שמתיר עידי קיום הקרובים ללוה ולמלוה היינו להלכה אבל לא למעשה וכמו שכתב בתשובתו בפירוש: וכן כתב הר"ן ז"ל בכתובות פרק האשה וז"ל אבל עידי קיום צריכין שיהיו רחוקים זה מזה וכן צריך שיהיו רחוקים מדייני הקיום ע"כ: וכן נראה דעת הריב"ש ז"ל: וכן נמי כתב רבי דוראן ז"ל בספר תקון שטרות וז"ל אבל אם יהיו מקיימי השטר קרובים זה לזה או למלוה ולוה פסולין הם דאין קיום השטר כשר בקרובים ע"כ: וכן נראה מדברי כל המפרשים והמחברים ז"ל דלא אשכחן שום חד מיניהו דמכשר בהו וכן הדין נמי בדייני קיום הקרובי' זה לזה דפסולין דומיא דעדים וכן הסכימו רוב הראשונים והאחרונים ז"ל: ומה שתמצא לבעל ספר מישרי' ז"ל שכתב כי יש מן הגדולים ורב נטרונאי ז"ל שכתב בתשובת שאלה דעידי קיום הקרובים זה לזה כשרים אלמלא דמסתפינא הוה אמינא דלאו איהו חתום עלה כי לא נמצא מקום לזה לא בתלמוד דילן ולא בירוש': ואני תמיה אם היה לדברים אלו שום יסוד ועיקר למה לא נמלט אחד מאותן ז"ל שזכרנו ולא מזולתן לזכור דבר זה אפי' לדחותו ואפשר דכמו שלא דקדק בסברת הרא"ש והרשב"א ז"ל וכ' בשמם דברים שהם זכרונו לברכה כתבו בהפך בפירוש גם כן כתב על הגאון רב נטרינאי זכרונו לברכה דבר שלא אמר ולא עלה על דעתו להתיר תרי עידי קיום הקרובים זה לזה דהוא כתב בשם הרא"ש ז"ל שם דאין אנו חוששין אם הדיינין קרובים לעידי הקיום והוא ז"ל לא כתב דאין חוששין אלא בדיני קיום הקרובים לעידי השטר אבל בדייני קיום הקרובים לעידי קיום חוששין לדעתו ז"ל: גם נראה מדבריו שכתב על הרשב"א ז"ל שהוא מכשר עידי קיום הקרובים זה לזה והוא כתב בשאלותיו הפך זה בפי' כמו שכתבנו דבריו לעיל ואפי' בעידי קיום הקרובים למלוה ולוה לא הכשיר אלא להלכה ולא למעשה: ואולי לא דק נמי בדברי הגאון ז"ל כמו שלא דק בדברי אלו ז"ל ואיך שיהיה הנה דבריהם בטלים לגבי אותן הראשונים והאחרונים ז"ל שכתבנו שאמרו הפך זה ואפי' אם היה החולק על כל אחד מהם אחד גדול כמוהו בלבד לא היינו מוציאין ממון על פיו מספק אם לא בראיות ברורו' וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקי סנהדרין וז"ל והיכא דנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמו שארצה ואם עשה כן זהו דיין שקר אלא אם חכם גדול הוא ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו דאפי' אם פסק גדול אחד יכול לסתור החכם את דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה: כ"ש אם יש לו סיוע מאחד מהחולקים ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק כדאמרינן בפרק חזקת הבתים הלכתא כרבה בארעא והלכתא כרב יוסף בזוזי היכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי לוקמו: אלמא כל ספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק ע"כ: וכ"ש היכא דפליגי עליהו כל הנהו קמאי וכלהו בתראי עמודי עולם דאין לחוש לדברים אלו וכמאן דליתנהו דמו: וכבר ידעת מה שכתב גם הרשב"א ז"ל בשאלותיו דאם היו שנים פוסקים זה אוסר וזה מתיר אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר היו שניהן שוין ולא נודע מי גדול: בשל תורה הולכין אחר המחמיר דה"ל כספיקא דאורייתא: בשל סופרים הלך אחר המיקל וכדאיתא בפ"ק דע"ז ומי שסומך על המיקל בשל תורה עובר וזה מאותן שנאמר עליהם ומקלו יגיד לי ע"כ: עוד כתב שם ובמקום שיש שנים שוין שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא כשהם אחד כנגד אחד אבל אם הם שנים כנגד אחד הולכין אחר הרוב ע"כ: נקיטינן השתא דעידי קיום הקרובי' זה לזה פסולין הם להעיד כדברי סברתך ואין זה צריך לפנים: ולולי שראיתיך מפציר לי על התשובה לא הייתי משיב על דברים הפשוטים אשר הדבור אצלי בהן מכת האריכות במפורסמות כי הן דברים שהתינוקות יכולין לעמוד עליהן בספרים ועל כי האי מילתא ודאי אמרי ריבותא למימני גברי וזיל קרי בי רב הוא: נאם אוהבך נדבה על פי מדותיך משה בכה"ר יצחק זלה"ה ן' אל אשק"ר נ"ר: כח לבגאיה שאלה ראובן נשא אשה וילדה לו בת ומת והניח נכסיו ביד אלמנתו וזאת האשה נתנה לאותה הבת מעזבון אביה מה שנתנה והשיאה אותה לשמעון והוליד ממנה שמעון בן ונפטר וחיי לנו ולכל ישראל שבק ואחר כך נשאת ללוי ומתה ולא הניחה זרע אלא אותו הבן שהיה לה משמעון והאלמנה אשת ראובן עודה קיימת ומתפרנסת מנכסי בעלה כל ימי מגר אלמנותה וכשהגיע זמנה ליפטר מן העולם נתנה כתובתה במתנה לאחיה הגדול ואחר הכתובה נשאר דבר מה מותר מעזבון ראובן לראוי ליורשו ועתה תובע לוי אותו המותר ואומר דידי הוא בירושת אשתי ובנה בן שמעון תובע אותו בירושת אמו ואומר כי אין ללוי בעלה שום זכות בו כלל: יורנו כ''ת הדין עם מי: תשובה הדין עם בנה דזה המותר ראוי הוא לגבי לוי בעלה ולא מוחזק וקי"ל דאין הבעל נוטל בנכסי אשתו בראוי כבמוחזק כדאיתא פרק יש נוחלין אמר רבי אבהו אמר רבי יונתן אמר רבי ינאי אמר רבי ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב אלא מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה וירשה יאיר בנה ולא שגוב בעלה וכו' אלמא דאין הבעל ירית בראוי: ואמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכו' כדאיתא התם: וכי תימא דשאני הכא דמית אביה בחייה ומחיים קאתי לה: מכל מקום כל שלא החזיקה בו בחייה ולא נכנס ברשות הבעל אפי' שעה אחת קודם שמתה ראוי קרינן ביה ולא מוחזק כדמוכח פרק שור שנגח ד' וה' ת"ר והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה וכו' אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה: וסבר רבי עקיבא לא ירית לה בעל: והתניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא: אמר ריש לקיש לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מאי טעמא אמר קרא והמית איש או אשה אם כופר יושת עליו וכו' משמע מהכא דאפילו בכופר דמחיים נעשית החבלה שהכופר בא על ידה ראוי קרינן ליה ולא ירית ליה לפי שאינו משתלם אלא לאחר מיתה והיינו דאצטריך להו למילף דאין הבעל נוטל בראוי מתרי קראי דמההיא דפרק יש נוחלין לחודיה לא נפקא דהוה אמינ' דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אין הבעל נוטל בראוי אבל כופר דמחיים נעשית החבלה שהכופ'