מהר"ם אלשקר טז

ולתת אותם במתנה בין במטלטלי' בין בקרקעות וכן פי' בפרק יוצא דופן דזמן דתינוק י"ג שנים ויום אחד ושל תינוקת י"ב שנים ויום אחד אבל פחות מזה קטני' הם ואין מעשה קטן כלום אלא דתקנו רז"ל דבמטלטלין יכול למכור קודם זמן זה כדתנן פרק הניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וטעמא דמילתא פירשו התם משום כדי חייו כלומר כדי שיוכל להתפרנס וימצא מי שימכור לו ומי שיקח ממנו ואפילו ביותר מכדי חייו: כתב הרמב"ם ז"ל שיכול למכור דכיון שתקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר לא פלוג רבנן בין כי חייו ליותר מכאן: דאף במתנתו אסיקנא דמהני אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת כי היכי דליעבדו ליה מילי כלומ' לגמול לו חסד ולהטיבו בכל ענייניו: ולא עוד אלא אפילו במתנת שכיב מרע דלא שייך הך טעמא מהני משום דלא פלוג וכדמוכח וף פרק מציאת האשה וכן כתב רבי' אבי"ה ז"ל: וכן נר' דעת הרמב"ם ז"ל ודלא כרבי' האיי גאון ז"ל שכתב דדוקא עד כדי חייו: תו אמרינן פרק הניזקין גבי פעוטות עד כמה ואיכא מאן דאמר כבר שית כבר שבע: ואיכא מאן דאמר כבר שבע ואיכא מאן דאמר כבר תימני: ובמתנית' תנא כבר תשע ולא פליגי כל חד וחד כפום חורפיה כלומר כפי ידיעתו בטיב משא ומתן תקנו חכמים שיכול למכור משש ועד עשר: וביאר הרא"ש ז"ל דפחות משש שלימות אפי' ידענו בו שהוא יודע בטיב משא ומתן והוא חריף הרבה אין מעשיו כלום ומבן שש שלימו' עד עשר שלימות אם ידענו בו שהוא יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין: למעלה מבן עשר שלימות אין צריך בדיקה דמסתמא יודע הוא בטיב משא ומתן ומ"מ אם ידענו בו שאינו יודע בטיב משא ומתן אין מעשיו כלום אפי' במטלטלין כיון שאינו גדול: והא דאמרינן דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר דוקא בשאין להם אפטרופוס וכדאמרי' פרק מציאת האשה אמר רפרם לא שאנו אלא שאין שם אפטרופוס אבל אם יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח שהרי האפטרופוס משתדל במזונותיהן: כללא דמילת' דמשש ועד עשר אם יודע בטיב משא ומתן מכירתו מכירה במטלטלין ואפילו באותן שירש מאביו: אבל בקרקעות אין מכירתו מכירה עד שיהיה בן י"ג ויום אחד כדאמרן: ומיהו הני מילי בקרקעות שהן שלו כגון שנתנן לו האב במתנת בריא או שנתנום לו אחרים או שלקחם לו האפטרופוס שלו אבל קרקע שירש מאביו או משאר מורישיו אינו יכול למכור עד שיהיה בן עשרים ויביא שתי שערות או סימני סריס ואפילו שלא יהיה בקי בטיב משא ומתן כיון שהוא גדול יכול למכור וכדאיתא פרק מי שמת בן מאימתי מוכר מנכסי אביו דהיינו קרקעות ואמר רב נחמן אמר שמואל מבן עשרים שנה ואיפסיקא הילתא כותיה: ומדנקט בנכסי אביו שמע מינה דבנכסי עצמו יכול למכור קודם עשרים כלומר מבן י"ג ולמעלה כדכתיב: וטעמא דבעינן לנכסי אביו בן עשרים פירשו שם משום דדילמא מוזיל וזבין כיון דלא טרח ועמל בהו ואע"ג דבמטלטלין שירש מאביו אמרינן דיכול למכור פחות מעשרים שאני קרקע דהוא דבר המסויים והפסדה מרובה ולפיכך אינו יכול למכור עד שיהיה בן עשרים ואע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן והכי מוכח התם גבי ההוא פחות מעשרים דזבין נכסיה ואמרי ליה קרובים זיל אכיל תמרי ושדי קשייתא בי רבא וכו': שמעי' מינה דהא דבעינן שיהיה יודע בטיב משא ומתן דוקא דהוי פחות מעשרים אבל אי הוי בן עשרים ואע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן יכול למכור: ותדע דהאי אביו דקתני מתני' לאו דוקא הוא דה"ה לנכסי שאר מורישיו אבל הרשב"א ז"ל כתב דאביו דוקא הוא ובן ממש קאמר בנכסי ירושת אביו אבל בנכסי שאר מורישיו חוץ מאב ממכרן ממכר באותן נכסים כממכרן בנכסי עצמן והטעם שחכמים לא דברו אלא בדבר המצוי ונכסי ירושת האב לבן מצויה ושאר ירושת אינן מצויות: וכן דעת הרא"ה ותלמידו הריטב"א ז"ל דאפי' בקרקע שבא לו מחמת ירושת אמו יכול למכור קודם עשרים: ור"ת ורבי' שמשון ז"ל יש להם בזה סברא אחרת שלישית דאפילו נכסים שלו שקנה אינו יכול למכור עד עשרים ונכסי אביו דקתני אורחא דמילתא נקט ואין יכול למכור בשום נכסים אלא במטלטלין: ואיכא מאן דס"ל דלא בעינן בן עשרים אלא למאן דלא ידע בטיב משא ומתן אבל אם יודע בטיב משא ומתן יכול למכור מי"ג ולמעלה ואפילו בקרקעות שירש מאביו וכ"ש בנכסי עצמו: הילכך האי קטן דשאלתון עליה כיון שלא הגיע לי"ג שנה ויום אחד ולא הביא שתי שערות אין ממכרו ממכר בקרקע כלל ואפילו בקרקע שלו ודברים פשוטים הם בהלכות פרק מי שמת ובספרי המפרשים והמחברים ז"ל וכדי להפיק רצונך סדרתי לך הדברים: ומה ששאלת אם החזיק הקונה באותה קרקע שלשה שני חזקה אחר שהגדיל הקטן אי הויא חזקה או לא: הא מילתא פלוגתא דרבוואתא היא בההיא דפרק המפקיד והובאה פרק האשה שנתאלמנה אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל דאיכא מאן דמפרש אפילו הגדיל בתוך ימי החזקה אבל החזיק כל השלש לאחר שהגדיל הויא חזקה וכן היא דעת הרב ן' מיגאש וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות טוען ונטען: ואיכא מאן דמפרש דאפילו החזיק כל הג' שנים לאחר שהגדיל אין חזקתו חזקה כיון שהתחיל בעודו קטן וכן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן כתבו האחרונים והר"ן ז"ל: ומוכחא הא מילתא מדאמר התם רב הונא גופיה אין מורידין קרוב לנכסי קטן וטעמא כדי שלא יטעון צד ירושה: משמע דרחוק דלא שייך ביה צד ירושה שפיר דמי: ואם איתא דאיכא חזקה בנכסי קטן היכא דהחזיק ג' שנים אחר שהגדיל מאי אירא קרוב אפילו רחוק נמי חיישינן שמא יחזיק בהן ויטול אותן לעצמו: אלא דלעולם אין מחזיקין בנכסי קטן כלל כיון שהתחילה החזקה בהיותו קטן: יב מודון עוד שאלת על אשה מעוברת שגרשה בעלה אם הוא בכלל לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חברו עד כ"ד חדש או אם דוקא הוא באלמנה אבל גרושה לא שהרי אינו כופה אותה להניק: תשובה נראה לי דאין לחלק במעוברת בין גרושה לאלמנה דהא סתם קתני פרק החולץ לא ישא אדם מעוברת חברו ומניקת חברו ולא חלקו בין גרושה לאלמנה ואף לפום טעמא דמסקינן התם משום דסתם מעוברת למניקה קיימא: וכדבעינן למימר קמן: ומאי דאיתמר פרק אף על פי תניא נדרה מלהניק את בנה בית הלל אומרים כופה ומיניקתו: נתגרשה אינו כופה ואם היה הבן מכירה נותן לה שכרה וכופה ומיניקתו: איכא מאן דמפרש דהא דקאמרינן נתגרשה אינו כופה דאפי' בשלא נדרה הוי דינא הכי דאינו כופה את גרושתו להניק את בנה אפילו בשכר כל שאינו מכירה: וכן דעת רבינו שמשון הזקן ז"ל שבא מעשה לפניו בגרושה מניקת והתירה להנשא תוך זמן ההנקה מהא דאמרינן אינו כופה להניק וכן דעת הרמב"ם ז"ל פרק כ"א מהלכות אישות שכתב שם זה לשונו האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק אלא אם רצתה נותן לה שכירותה ומיניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מטפל בו: בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה אפילו אם היה סומא אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומיניקה את בנה בשכר עד כ"ד חדש ע"כ: וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל: ולדעתם ז"ל מאי דקתני לקמן מניקה שמת בעלה לא תנשא ולא תתארס עד כ"ד חדש ולא חלקו בין מכירה לשאינו מכירה: דוקא נקיטינן אלמנה דכיון דמת בעלה אי מעברא ליכא מאן דממסמס ליה בביעי וחלבא: והיורשים לא יתנו לה והיא בושה לתובען בב"ד ואת לידי סכנה: אבל גרושה כיון דקאי אב דממסמס ליה כדאמרינן פרק החולץ גבי אשה שתחת בעלה הילכך מעוברת גרושה אפשר דשריא לדידהו לפום טעמא דמסקנא דגמרא דהיינו משום הנקה כיון דאפילו ילדה כל עוד שלא הכירה יכולה לינשא: אבל רבינו תם ז"ל כתב דאין לחלק בין אלמנה לגרושה דאפילו גרושה נמי אסורה לינשא עד כ"ד חדש ואף על פי שהבעל קיים ומוכח לה מדבעינן למימר התם פרק החולץ דטעמא דלא ישא אדם מעוברת חברו משום דיחסא כלומר מפני שדוחק הולד בשעת תשמיש ומכביד עליו ומטעם זה אין לחלק בין אלמנה לגרושה ואף על גב דלא איתוקם הכי מכל מקום שמעינן מינה דאין לחלק בין גרושה לאלמנה ואפי' לפום טעמא אחרינא דמסקנן התם דהיינו משום דמעוברת למינקת קיימא ואיסור המינקת שמא תתעבר ויתעכר החלב ויסתכן הולד דהא לא הדר ביה אלא מהטעם בלבד וכל שכן דאין מקום לחלק כלל דכי היכי דבאלמנה ליכא אב להטפל לולד ולמסמס ליה בביצים והיא בושה לתבוע מהיורשים בב"ד כדאמרינן התם הם הכי נמי בגרושה דאף על פי שבעלה קיים אינו רגיל אצלה להטפל בולד דהא אסורה לדור עמו במבוי והיא בושה לתבוע לו וכן דעת רב אחא ז"ל בשאלתות פרשת וירא אליו וז"ל ואתתא דפטרה בעלה או דמית איבעיא לאמתוני עד יומי מניקתה ע"כ: וכן כתב הרמב"ן ז"ל פרק אף על פי דהוא הדין לגרושה וכן כתבו הרבה מן האחרונים ז"ל: ולפי דבריהם של אלו ז"ל צריך לומר דהא דקתני הכא נתגרשה כל שאינו מכירה אינו כופה: ארישא קאי אהיכא דנדרה דכיון דנדרה אין לו לכופה דתיתסר בפירי דעלמא אלא כשהתינוק מכירה כיון שנדרה שאלו נדרה אחר כך כדי שתוכל לינשא קנסינן לה שלא תוכל לינשא דאם לא כן בטלת תקנת חז"ל כמו שכתב הריטב"א ז"ל: הילכך לדבריהם ז"ל אפילו גרושה היכא דלא נדרה לא שנא מכירה או אין מכירה לעולם צריכה להמתין: וכן כתב הריב"ש ז"ל דאף באין מכירה לא התירו באלמנה לתת בנה למינקת דילמא הדרא בה והוא הדין נמי גבי גרושה דאע"ג דבאין מכירה לא מישתעבדא ליה מ"מ כיון שאמרו דבמכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ונותן לה שכרה וכ"ש באין מוציא מינקת א"כ אף באין מכירה כיון שאנו חוששין לחזרת המינקת הרי אלו מינקת וחזר אין מכיר' כמכיר' עכ"ד: נקיטי' השתא דמעוברת דשאלתון עלה אפילו לטעמא דאסקינן התם משום דלמניקה קיימא ומניקה אסורה משום חלבא אפילו גרושה נמי אסורה לינשא כל זמן ההנקה: וכ"ש לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דטעמא דמעוברת משום דיחסא דאין לחלק כלל בין אלמנה לגרושה: ואע"ג דדחינן להאי טעמא בגמ' נרא'