מהר"ם אלשקר טו

אינו מחוור דא"כ היה לו לסמ"ג להודיע סברתו מה הוא בהכרח ושתהא נכללת באחד מלשונותיו לא שישתמש עם ההשמטה לבדה וא''א לומר שהיא נכללת במה שאמר וכן עירוב מברך על מצו' עירוב מפני שהוא לו ולאחרים מפני שמצו' עירוב אינה חובה וא"א שתכלל בו סברתו שסובר בין חובה בין שאינה חובה וכו' עד סוף הענין: איברא ודאי דאוריתיה דמר קא מרתחא ליה טובא עד דקאמר דלא חיישינן לקמחין וקא חזי מר דקימחא דילן משומר משעת קצירה: והיוצא מהפה מנופה בשלש עשרה נפה בשפה ברורה וקצרה: ערוכה בכל ושמורה: ובשלמא אי הוה איהו מחלק בין חובה לשאינה חובה היה מקום לומר למה לא פירש דעתו אבל איהו לא ס"ל לחלק ובמה שלא הודיע הוא שהודיע כי אין לנו לחלק כל שכן וכ"ש במקום שהשמיט החילוק בעצמו מכל וכל דגלה דעתו דלדידיה אין לחלק כלל ולא די שהשמיט אותו חלק שכ"ת בונה עליו יסוד בניינו אלא אפילו מהחלק של מעלה ממנו השמיט גם כן אותו ענין כדי להשמיט השני צדדין את שאינה חובה ואת החובה: גם מסדור הדברים יש הוכחה לדבר זה למתבונן בו ואפילו שלא יהיה מודיע סברתו בזה כלל ולא רומז אותה הזו קושיא שלמענה יעזב הדבר המפורסם הברור והמפורש: ומאי דכתב מר דהוה ליה לסמ"ג למימ' במקום וכן עירוב וכן שופר מברך בעל אם עשה לו ולאחרי' וכו' חלילה לפה קדוש יצא ממנו דבר אשר כזה ולא קא חזי מר שאותן דברים הן דברי הרמב"ם ז"ל וכתב בסופן עכ"ל: ואיך אפשר להכניס בתוך הדברים דבר הפך מהן ובמקום שהוא אומר הוא שמברך בלמ"ד יאמר הוא בדבריו שמברך בעל ונמצאו הדברים הפכיים וסותרין זה את זה: לאשר מחזה לשונו יחזה: אין זה כי אם דברי מי שרוצה להעמיד סברתו באזרוע: נבהלתי מראות נעויתי משמוע: גם מה שכתב כ"ת דמההשמטה תידוק לאידך גיסא בהפך דס"ל לסמ"ג דבין חובה בין אינה חובה אם עשה אותה לו ולאחרים מברך בלמ"ד וכו' ע"כ: זו קשה מן הראשונה ואם במפורשות מפורשות כך שכתב בבירור וכן עירוב והיא מצוה שאינה חובה כמו שסדרה הרמב"ם ז"ל מה נעשה בסתומות. אף כי לא ידעי' מה שייכית איכא להאי השמטה עם דיוקא דמר ואגב חורפיה דמר קא מחלק בעירוב עד דכתב דלא יפול גבי עירוב נתכון להוציא עצמו וכו' ולעיל נמי כתב כ"ת דההוא לו ולאחרים אינו ר"ל שנתכון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים וכו' ולא היא דגבי עירוב נמי אע"פ שהוא מצוה משותפת הא מצי לערב לאחרים לבדם ומתכוין לעשות המצוה בשבילם ולא בשביל עצמו או שמתכוין להוציא עצמו עמהם: ומי לחש ליה למר דאינו ר"ל נתכון להוציא עצמו עמהם מידי חובה כדקאמרן: ואפילו לפי שטתיה דמר מה בין זה לזה: ואם באנו לדקדק בזה על כל קוץ וקוץ ירבו עלינו הדברים ומה שכתב כ"ת על בעל ההגהות לא מיירי אלא בעיקר הכלל דיש מצות דמברכין בעל ויש מצות שמברכין בלמ"ד ור"ת ז"ל והנמשכים אחריו כללו בזה כלל אחר דכל המצוה הנעשית מיד מברכין בעל וכל מצוה שיש בה שהות מברכין בלמ"ד דלהבא משמע: ואחרים כללו בזה כלל אחר דכל מצוה דאפשר לעשותה ע"י שליח והיא להבא מברכי' בעל וכל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברכי' בלמ"ד: והרמב"ם ז"ל כתב דכל מצוה שעושה אותה לעצמו מברך בלמ"ד ואם עושה לאחרים מברך בעל: ובזה הוא שכתב בעל ההגהות שהסמ"ג פירש כהרמב"ם ז"ל אבל לא על פרט אחד שיוצא מן הכלל שאינו מעין הכלל דלאו להכי נחית: עוד כתב כ"ת דאם בעבור שלא הזכיר אותו חילוק אין זו ראיה על ההשמטה דמצינן לפרושי דבאומרו וכן מצות עירוב וכו' הודיענו בזה שאם היתה חובה ועשה לו ולאחרים מברך בלמ"ד וכו' ע"כ וזו קשה משלשתן דקאמר מר דאם בעבור שלא הזכיר אותו חילוק אין זה ראיה על ההשמטה וכו' ואני אומר דמה שלא הזכיר אותו חילוק היא היא ההשמטה ואין ראיה על ההשמטה יותר מההשמטה שהשמיט אותה משני צדדין כדכתיבנא: ואיני יודע היכי קס"ד דמר למימר במצות עירוב שאינה חובה הודיענו החובה: והנה הוא לא תלה הדבר בשאינה חובה אלא השמיט דבר זה וכתב מפני שהיא לו ולאחרים ובזה הוא שתלה הדבר וכ"ש שהן דברי הרמב"ם שכתב כך בחלוקה שאינה חובה והוא הביאה משמו: ומה הודיענו או לא הודיענו שייך הכא: עוד כתב מר ועוד לפי סברתיה דמר דס"ל מדהשמיט אותו חילוק דהרמב"ם ז"ל בלו ולאחרי' בין חובה לשאינה חובה מכלל דס"ל לא שנא חובה ולא שנא שאינה חובה בלו ולאחרים מברך בעל: אם כן צריך לומר נמי גבי עשה לאחרים לבדם מדלא הזכיר רק המצות שאינן חובה והשמיט המצות של חובה מכלל דס"ל בעשה לאחרים לבדם מצוה של חובה מברך בלמ"ד וזה א"א וכו' ע"כ: מאריה דאברהם מה זה החיבוט ומה אשיב על דברים כאלו דקאמר מר מדלא הזכיר גבי עשה לאחרים לבדם רק מצות שאינן חובה וכו' ואדרבה דלא הזכיר אלא מצוה של חובה אבל שאינה חובה לא הזכירה אלא בלו ולאחרים ואמ' שמברך בעל וכ"ש באחרים לבדם כדדייק מר ואולי טעות סופר הוא במילתיה דמר וקושטא דמילתיה רק המצות שהן חובה והשמיט המצות שאינן חובה מכלל דשאינה חובה מברך בלמ"ד וכו': אבל איך שיהיה אין לדברים אלו שום מציאות כלל חדא דכבר אמרינן לעיל דאין אלו דברי עצמו כדי שיזכיר בהן חובה או בלתי חובה אלא דברי הרמב"ם ז"ל: ועוד היכי מצי למימר מדלא הזכיר מצוה שאינה חובה מברך בלמ"ד והוא כתב בפירוש בלו ולאחרים דמברך בעל: ועוד אמינא לכ"ת מדהשמיט הדבר הכתוב ואתה אמרת מדלא הזכיר וגדולה מזאת מאי דכתב מר וליכא למימר שתפס לשון הרמב"ם ז"ל ואם הן דבריו היכי קאמרת דלא תפס דבריו וכל מי שפותח ספר יראה כי הם דברי הרמב"ם ז"ל ואמר בסופן עכ"ל: והתימה הגדול על כ"ת יסוב כל כך פעמים על זה הציר שלא בהשגחה וכבר כתבנו שאפילו שיהיה כתוב שם אותו חלק שהשמיט לא היינו דוחים הדברים הגלויים והפשוטים מפניו דהיינו אומרים אין למדין מן הכללות ושלא הביא דבריו אלא לענין עיקר הכלל כדכתיבנא: ויודע אני כי אין בכל מאי דכתבינן השתא שום חדוש על כל מאי דכתבינן באגרתי' קמיתא אלא אריכות דברים וחזרתן פעם אחר פעם שלא יוכל אדם לבוא בהן לידי ספק: ולפי' כדי שלא ניגע לריק ראיתי לעורר על מה שכתב כ"ת שם בספרו בהחלט דג"ש עדיפא מהיקש והיא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ובפרק אי זהו מקומן מוכח טפי דהיקש עדיף דאמרינן התם לא דכ"ע הקש עדיף שהרי אין משיבין על ההיקש: ואיתא נמי בכריתות פרק דם שחיטה תו אמרינן נמי התם הא קי"ל דאין היקש למחצה ולא קאמר הכי גבי ג"ש: אלמא נראה דאין פשוט לו לומר דאין ג"ש למחצה ופשוט לו דאין היקש למחצה אלמא היקש עדיף: וכמו שכתב רבינו שמשון ז"ל בפי' והאריך הוא ז"ל שם ואע"ג דבגיטין פר' השולח אמרינן דכ"ע ג"ש עדיפא א"ל דהיינו באותו מקום ובאותו ענין וכמו שכתבו התוספות שם פרק השולח וז"ל כ"ע ג"ש עדיפא בריש אי זהו מקומן ובפרק דם שחיטה פליגי רבי עקיבא ורבנן בספק מעילות ומשמע דלכ"ע היקש עדיף: הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא לן ע"כ: והכי נמי מתרצי לה בפרק אי זהו מקומן בתירוצ' בתרא ואע"ג דבתירוצא קמא מתרצי לה בגוונא אחרינא: ובספר הליכות עולם כתיב ואיכא מאן דאמר דהיקש עדיף מג"ש ואע"ג דמסיק בגיטין פרק השולח כ"ע ג"ש עדיפא יש לומר דלאותן התנאים דמייתי התם קאמר ע"כ: עוד כתב שם וקי"ל דאין משיבין עליו ע"כ: וההיא דר"ה דקא מייתי מר בספרו לאו למימרא משום דג"ש עדיפא אלא כדמפרש לה הריטב"א ז"ל שכתב וז"ל והא דאקשינן בגמרא ותנא מעיקרא מייתי לה בהיקש לבסוף בג"ש: ופרקינן אי לאו ג"ש הוה מייתי לה מהיקשא וכו' לאו למימרא דהוה מייתי לה כולה מהיקשא אלא ה"ק אי לא הוה צריכנא לג"ש כלומר למדרש את האמור של זה בזה שפיר ילפי' אידך דשופר ופשוטות בהיקש: אבל משום דבענין למילף ליתן את האמור של זה בזה אנן צריכי' ע"כ לג"ש וכיון דבהא צריכי' לג"ש שבקי' היקש לגמרי ומייתי' כולה מילתא בג"ש וזהו הנכון כנ"ל ע"כ והאריך שם לומ' דמהיקשא לא אתי ליתן את האמור של זה בזה יעוין שם: הילכך ליכא למיגמר מינה מאי דקא בעי מר למיגמר ואפי' לפי פרש"י ז"ל לאו משום עדיפותא דג"ש קאמר אלא כדמפרש הוא ז"ל אי לאו דנאמרה ג"ש זו למשה מסיני לדונה הוה מייתי' הכל בהקש מעצמו אבל השתא דנאמרה ג"ש לא צריך להיקשא אלמא טעמא דמילתא משום דנאמרה בסיני לדונה דאין אדם דן ג"ש מעצמו ולא משום עדיפותא והיינו דקאמרי' התם לא צריך דאי משום עדיפות הוה להו למימר אבל השתא דאתיא ג"ש ג"ש עדיף או כיוצא בזה ודברי רבי' שמשון ז"ל בזה אינן צריכין חיזוק וכ"ש דכד מעיינת בה שפיר לא שייך למימר הכא היקש עדיף או ג"ש עדיף דכי אמרינן ג"ש עדיפא או היקש עדיף היינו כשלמדין אי זה דבר בהיקש גמרינן איפכא וכיוצא בזה כגון מאי דאמרינן בכריתות פרק דם שחיטה: ואם נפש לחייב על אשם מעילות אשם תלוי דברי רבי עקיבא וחכמים פוטרין וכו': ור' עקיבא יליף לה התם בהיקש ורבנן ילפי לה בג"ש וכדאמרינן פר' אי זהו מקומן גבי אשכחן צאן ובקר מנא לן וכו' והתם הוא דאמרינן לימא למר היקש עדיף ולמר ג"ש עדיפא ומסיק דלכ"ע היקש עדיף וכו' וכן פר' השולח נמי אמרינן התם המשחרר חצי עבדו רבי אומ' קנה וחכמים אומרי' לא קנה ואוקמה רבה בשטר: ורבי יליף לה בהיקש מכסף דקנה ורבנן ילפי לה מג"ש דלא קנה: ואמרינן התם לימא מר סבר היקש עדיף כלומר ללמוד ממנו דקנה: ומר סבר ג"ש עדיפא ללמוד ממנה דלא קנה: אבל הכא גבי ראש השנה הדין היוצא בהיקש הוא הדין היוצא בג"ש ותנא גופיה דמייתי לה בהיקש הוא דמייתי לה בג"ש מתמה תלמודא וקאמר מעיקרא מייתי לה בהיקש ולבסוף מייתי לה ליתן את האמור של זה בזה בג"ש הא נמי תיתי ליה בהיקש ומשני דה"ק האי תנא אי לאו דג"ש דניתנה בסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקש מעצמי כה"ג דאמרית: אבל השתא דאתיא ג"ש איני צריך להיקש ולא משגחינן הכא אי היקש עדיף או אי ג"ש עדיפא כדאמרן: יא מצרים שאלה קטן בן עשר שנים שמכר קרקע שלו אם מכירתו מכירה או לא: תשובה ודאי דאין מכירתו מכירה ואין במעשיו ממש ואפי' אם היה יודע בטיב משא ומתן ועיקרן של דברים דקטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנ' בתי"ב שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הם כגדולים גמורים מדין תורה ויכולין לישא וליתן ולמכור נכסיהם